ברטנורא על משנה עבודה זרה · פרק 5 · משנה 7

תן לנו את דמיה. דהא לא קנו, והוא אינו חייב להם אלא מעות:

המוכר יינו לנכרי פסק עמו מעות עד שלא מדד, דמיו מותרין. דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל, וכשמודד הישראל בכליו ובא הכלי ברשות הנכרי קנאו הנכרי במשיכה, והוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק. סכום הדמים, כך וכך יין בכך וכך דמים:

דמיו אסורין. דנכרי לא קנייה השתא במשיכה, דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה דלקנייה במשיכה, שמא ירבה לו דמיו, הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל, שעדיין לא קנאו הנכרי עד שיפסוק לו דמים:

אם יש בו עכבת יין. אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרי, עכבת יין, אוגנים שמתעכב יין על פיו שלא יצא כטפה או שתי טפין:

אסור. דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך:

המערה מכלי לכלי. ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך:

את שמערה ממנו מותר. היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר:

ואת שעירה בתוכו. והקילוח שיצא מכלי ישראל אף על פי שלא הגיע לכלי שביד הנכרי, וכל שכן מה שהגיע לכלי של נכרי, אסור, דניצוק חיבור. ומתניתין דשרי היין שנשאר בכלי שביד ישראל, מיירי כגון דקטף קטופי, שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד ישראל, ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי העליון למה שבכלי התחתון. אי נמי, דנפץ נפוצי, שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרקים, ולא היה שם סילון וקילוח שיחבר בין היין שבכלי אשר ביד ישראל לכלי שביד נכרי. אבל אם היה שם חיבור, כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור, דקיי״ל ניצוק חיבור ואוסר ביין נסך. וכן הלכתא: