לחם שמים על משנה שביעית · פרק 4 · משנה 10

מותר לקוצצו. שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים:

ובתשו' הוכחתי דע"כ צ"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ"ח בכה"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע"י אחרי' ע"ש בתשובה הארכתי:

רשב"ג אומר הכל לפי הזית. שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ"ל:

וכתב הרמב"ם בפירושו אין הלכה כרשב"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ"ל למפסק דלא כרשב"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור"א:

איברא דהרמב"ם לא משגח בהאי כללא. וס"ל דאמוראי פליגי עליה דר"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי"ט בערובין פ"ח מ"ז ע"ש. מ"מ נ"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: