עיקר תוספות יום טוב על משנה שבועות · פרק 6 · משנה 6

מחייב כו'. וא"ת והא הילך הוא. י"ל משכחת לה כשבצרן. הר"ן. ועתוי"ט:

וא"ת אמאי בעינן הודאה במקצת, והא כי הוא זה דמינה ילפינן דבעינן הודאה במקצת שדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי"ל דלאו דעקרינן לגמרי מפרשה שכתוב בה, אלא עירוב פרשיות אמרינן, וקאי נמי אפרשת אם כסף. אמנם לדעת הרמב"ם שאין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת. וכן פירש"י דעקרינן לה לגמרי מפרשת שומרים ושדינן אפרשת אם כסף. צ"ע. ועתוי"ט:

דכיון דאדעתא למשקל זבנינהו נהליה, כבצורות דמיין, ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי. כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן כו'. וגבי שומר היינו טעמא דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו נהליה, הוה ליה כקרקע, דהא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה. טור בשם הר"י הלוי. ונראה לי לדעת הר"מ אפילו באין צריך לקרקע. ועתוי"ט:

שבמדה כו'. נפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. תוספ'. והר"נ כתב, דבמכילתא מפיק ליה מכסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכן להמנות. ועתוי"ט:

לישנא דברייתא. ולאתויי טוענו בית זה מלא. דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא, וזה מחזיר לו חסר, נראה החסרון, והרי הוא כזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, קמ"ל דלא, עד שיודה בדבר שבמדה. ועתוי"ט:

חייב. לדידן דקיי"ל הילך פטור. ע"כ כשהרקיבו פירות מיירי כו'. ורישא דמה שהנחת כו' פטור ואע"ג דהרי אנו רואין הפירות והודאתו ידועה. נראה לי דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בענין שתהא דבר שבמדה:.