עיקר תוספות יום טוב על משנה שבועות · פרק 6 · משנה 1

הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון, נראה לי, משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. ח"ל הר"מ, שדבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או היסת בשקר, שיהא חייב משום שבועת הפקדון:

רש"י. פירוש לפירושו, שאע"פ ששבועת הפקדון הוא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו, וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא, הכי קתני, שבועת הדיינין של מודה במקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ולאו כל ששבועת הדיינין קתני. א"נ, דשבועת הפקדון לאו דדיינין היא דשם אחר יש לה. וכן שבועת ע"א כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל זה. הר"ן. וטעמא דעד אחד לא בעי שתי כסף, משום דכל ממון שב' מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה:

וטעמא מפורש בירושלמי, שאמרו סוף מטבע כסף מעה, כלומר כיון שאמרה תורה כסף, כדכתיב כי יתן כו' כסף כו' ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה, כדמתרגמינן עשרים גרה, עשרים מעין, אין לך לחייבו בפחות ממטבע זו. ומקשה, ותהא מעה. כלומר מנין לך שיהיו שנים. ומפרק, או כלים, מה כלים שנים, אף כסף שנים. הר"נ:

ורב הוא דאמר הכי בגמרא. ופירש"י טענה דתנן במתניתין לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה, דבעינן שתהא תחלת הטענה ב' כסף ופרוטה. ויליף ליה בגמרא, דכסף למה לי (והוה דרשינן אף כל שנים) אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה כו'. ונמצא שמה שכתב הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה, לא בא לדקדק בפירוש הטענה ממש. ועתוי"ט:

כדאשכחן באברהם דאתפסיה לאליעזר בברית מילה. גמרא. ועתוי"ט:

לשון שימה. ששמו חכמים עליו שבועה. כמו אם ה' הסיתך:

אע"פ שהיא נזכרת במשנה. הר"מ:

בש"פ. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה. כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י, שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. (דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים שדי אפרשת אם כסף תלוה) וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, דהיינו שבועה. ועתוי"ט:

פטור. דכי הוא זה משמע ממין הטענה:

ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמרא, וס"ל דטענה דמתניתין בתחלת טענה, ולא בעינן ב' כסף ופרוטה, והכא שתי כסף דוקא אמר, ולא שוה, ולכך פטור, דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד אמאי דסמיך ליה קאי, דאם אין ההודאה כו'. אבל לרב, שוה קאמר. וכיצד ארישא קאי. וקשיא להר"ב דמפרש לרישא אליבא דרב, והכא (ובב"מ פ"ד מ"ז) מפרש אליבא דשמואל. ועתוי"ט:

כמשיב אבדה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור, ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה. רש"י:.