עיקר תוספות יום טוב על משנה מנחות · פרק 3 · משנה 2

דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת, ואמרינן כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. רש"י:

דאמר קרא והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא:

דאמר ר' זירא, כל הראוי לבילה אין בילה מעבבתו כו'. ועתוי"ט:

ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי. ולא ידענא אמאי, דהא לא שינה עליו הכתוב. ועתוי"ט:

כדיליף ליה בגמרא מקרא:

נתערב כו' כשרה. לרבנן, דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י, דמין במינו לא בטיל:

והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתיב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין שהוא ו' לוגין. ועתוי"ט:

דמשום ריבה שמנה דמשנה ג' פ"ק לא מיפסלא, כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוו אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע, מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג כו'. והלכך ליכא למפסל הכא אלא מטעם ביטול. ועתוי"ט:

צ"ע דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת, היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו, וא"כ אפילו עירבו מדעת נמי, דהא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. ולהכי נמי פירשו רש"י ותוספ', דמנחת נסכים הוי חסר שמנה, וכתבו דאין הכי נמי דפסולה. ומיהו י"ל דדעת הר"ב כרש"י דריבה שמנה, בכל שהוא. והא דלא מפרש פסלות דקומץ משום ריבה שמנה, ה"ט משום דאינו פסול אלא מדעת. ודקשיא לן מאי ריבוי שייך בנסכים, לא קשיא, דכיון דהקומץ מתבטל, הוה סלתו כמאן דליתא, וכל השמן דקומץ ודנסכים קיים עם סולת הנסכים. ועתוי"ט: