מי שפרע וכו' הוא עתיד להפרע וכו'. התי"ט הרגיש אמאי לא תנן מי שנפרע, ותירץ מה שתירץ. אבל עדיין לא נתקררה דעתי בתירוצו, שא"כ הוא אף בסוף הל"ל הוא עתיד ליפרע, דומיא דרישא דמי שפרע דלפי דרכו עולה שפיר. ועוד שדרכו אשר דרך לא נתישבה על לבי כי לא מצאתי לה סמוכות. ולכן נלע"ד לישב על פי מה שפירש הרב בעל עשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק א' פ"ט) במאריך אפיה וגבי דיליה (עי' בר"ר פס"ז ד), דפירושו הוא שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו עם הרשעים ואינו מטרדם מן העולם מיד אחרי חטאם, כדי לגבות הנשמה שהיא שלו שתחזור בתשובה, שכשהנפש החוטאת היא תמות בחטאה אוי לה ולמזלה, נמצא שכשהרשע חוזר בתשובה הוא פורע להקב"ה, ונקרא הק"בה לגבי זה נפרע, שהרי הוא גובה נשמתו כמלוה הגובה חובו הנפרע לו מהלוה, אבל כשאינו כן אלא שהרשע הוצרך להתיסר ביסורים מאת ה' על כי לא חזר בו, אז הק"בה הוי לגבי זה פורע, כי הוצרך לשלוח בו חציו לפרוע לו גמול ידיו הרעים, ואינו נפרע אז שאין נשמתו חוזרת לו להיותה מלוכלכת, כי אחרי צאתה מן הגוף להיותה מסוכסכת בין הקליפות היא צריכה להיות נסרקת במסרק של ברזל ויסורין קשים וגלגולים מרים קודם שתתקן ותחזור למקום אשר חוצבה, וכבר ידענו שכל אלו היסורים הבאים על הרשעים הם ממש הכינו אותם בחטאם אשר חטאו מדה כנגד מדה.
נמצא שכשבאים עליהם הם נפרעים בשלהם ממש כי ברשתם אשר טמנו הם נלכדים, וכבר ידענו דאין נכון לאדם שיפתח פיו לשטן (ברכות יט. ועוד) אלא לעולם יטה פיו לכף זכות, כי ברית כרותה לשפתים (סנהדרין קב.), וידענו כמו כן שדור המבול ודומיו לא חזרו בתשובה כי הוצרך מדת הדין לדונם בדינים קשים קצתם במים קצתם באש וקצתם ביסורים אחרים, ולכן שייך לומר בהם מי שפרע שלא גבה הקב"ה נשמתו מהם ע"י תשובה, אלא פרע להם גמולם הרע ע"י יסורים קשים ומיתות משונות, וזה הפרעון אשר פרע להם היה מרכושם רע אשר רכשו בעוונם והוו היסורים ההם, ולכן אתי שפיר לומר מאנשי, שמשלהם ממש פרע להם, ולהיות כי אפשר שזה האיש אשר חטא במה שלא עמד בדבורו יעשה תשובה, ולפי זה נמצא שהקב"ה אינו צריך ליפרע לו, אלא אדרבא הוא גבי דיליה ונפרע ממנו, לכן אין אנו פותחים פינו לרעה באמור ליפרע, שבזה אנו מבשרים אותו שיצטרך להתיסר כי לא יעשה תשובה, אלא אנו אומרים להפרע המורה שיעשה תשובה, וממילא יודע שאם לא יעשה יחול עליו יסורי דור המבול ודומיו:
נמצא שכשבאים עליהם הם נפרעים בשלהם ממש כי ברשתם אשר טמנו הם נלכדים, וכבר ידענו דאין נכון לאדם שיפתח פיו לשטן (ברכות יט. ועוד) אלא לעולם יטה פיו לכף זכות, כי ברית כרותה לשפתים (סנהדרין קב.), וידענו כמו כן שדור המבול ודומיו לא חזרו בתשובה כי הוצרך מדת הדין לדונם בדינים קשים קצתם במים קצתם באש וקצתם ביסורים אחרים, ולכן שייך לומר בהם מי שפרע שלא גבה הקב"ה נשמתו מהם ע"י תשובה, אלא פרע להם גמולם הרע ע"י יסורים קשים ומיתות משונות, וזה הפרעון אשר פרע להם היה מרכושם רע אשר רכשו בעוונם והוו היסורים ההם, ולכן אתי שפיר לומר מאנשי, שמשלהם ממש פרע להם, ולהיות כי אפשר שזה האיש אשר חטא במה שלא עמד בדבורו יעשה תשובה, ולפי זה נמצא שהקב"ה אינו צריך ליפרע לו, אלא אדרבא הוא גבי דיליה ונפרע ממנו, לכן אין אנו פותחים פינו לרעה באמור ליפרע, שבזה אנו מבשרים אותו שיצטרך להתיסר כי לא יעשה תשובה, אלא אנו אומרים להפרע המורה שיעשה תשובה, וממילא יודע שאם לא יעשה יחול עליו יסורי דור המבול ודומיו: