הון עשיר על משנה בבא בתרא · פרק 5 · משנה 11

אמר רשב"ג בד"א וכו'. משום דאדבר[י] ת"ק קאי באמרו בד"א, קתני אמר אע"ג דפליג, כמ"ש כלל זה בכמה דוכתי. ובזה נחה הרגשה שהרגיש התי"ט, אמאי פסק הרמב"ם דלא כותיה, הואיל ומלשון המשנה דתנן אמר נראה דלא פליג:

אחד לעשרה. אחד מעשרה לא קתני אלא אחד לעשרה, ובזה החסרון מובן כמ"ש התי"ט, והא דלא קתני בפירוש אחד ממאה והיה מקצר לשונו בזה יותר, י"ל דרמז לנו שאפילו בדבר מועט נותן לו את גירומיו לפי חשבון, דלא תימא דהוי דומיא דהכרע במקום שנהגו להכריע שעל דבר מועט שהוא פחות מליטרא אינו נותן לו הכרע, אלא אפילו לא הגיע למנין המאה נותן לו את גירומיו. והתי"ט נתן טעם אחר לחסרון זה, אבל אינו עולה ללח כמ"ש אלא ליבש, האמת אתו שאם היה אומר אחד משני מאות היה מאריך, אבל מ"מ לא טריחא ליה מלתא לתנא לשנות אחד מעשרה לעשרים שהם תיבות בלתי שוות כמו באחד מעשרה לעשרה שהם שוות ממש, וא"כ אפוא ליתני בפירוש אחד מעשרה לעשרים, אלא די"ל דתני סיפא דומיא דרישא. אחר כתבי זה ראיתי לבעל התוס' (פח: ד"ה אחד מעשרה) שהקשו קושיא זו, והוא שהקשו אמאי לא תנן אחד ממאה, ותירצו הפך ממ"ש והוא דקמ"לן מתניתין דדוקא בעשרה לטרין מתחייב ליתן לו גירומיו ולא בפחות מכאן, והכי מסתבר מדהזכיר התנא סכום הלטרין כי לעשרה בלמד הוא סכום הלטרין, משא"כ אי הוה תנן אחד ממאה דלא ידענו באיזה מין משקל איירינן. ודוק: