ברטנורא על משנה עדיות · פרק 5 · משנה 1

רבי יהודה אומר. דם נבילות בית שמאי מטהרין. לגמרי, דלא חשיב כנבילה:

ביצת נבילה. כגון שנתנבלה בשחיטה. ונמצאו בה ביצים לאחר שחיטה:

אם כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק:

ואם לאו. שאינה נגמרת:

אסורה. דכבני מעיה היא חשובה:

דם נכרית בית שמאי מטהרים. דכתיב בפרשת זב (ויקרא ט״ו:ב׳) דברו אל בני ישראל, בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הנכרים מטמאים בזיבה, ורבנן גזור עלייהו שיהיו כזבים לכל דבריהן. בית שמאי סברי, כי גזור רבנן ברוקה ומימי רגליה שהן מצויין תדיר, אבל דם הזיבה שאין מצוי כל כך לא גזרו בה רבנן, עבדו רבנן היכרא ולא טמאו דם זיבה של נכרית כדי שידעו דטומאת הנכרי דרבנן היא, כי היכי דלא נשרפו עלה תרומה וקדשים:

ודם טהרה של מצורעת. דם טוהר שראתה המצורעת שילדה, לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

כרוקה וכמימי רגליה. דם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, דהיינו לח ולא יבש. וזו ההיכרא בלבד עשו לה, שאם היתה טומאה דאורייתא היה הדם מטמא לח ויבש, עכשיו שאין מטמא אלא לח מכירים דטומאה דרבנן היא:

בטובה. שהאוכל מחזיק טובה לבעל הפירות שהאכילהו מפירותיו:

ושלא בטובה. שאינו מחזיק לו טובה:

אין אוכלים בטובה שאסור להחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו:

החמת. כמין נאד של עור שניקב וצררו:

צרורה עומדת. אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא צרורה, כלומר שהיתה קשורה ונקמט העור ונתקשה על המקום הצרור עד שהוא עומד מאליו ומחזיק מה שמשימין בתוכו:

אע״פ שאינה צרורה. שלא נקמט העור מאליו ולא נתקשה על מקום הקשר, הואיל וקשרו ומחזיק, הרי זה מקבל טומאה: