לחם שמים על משנה שבועות · פרק 5 · משנה 1

מפי עצמו עתי"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח"כ הודה כו' וה"ה בשבועת העדות ע"כ.

תמהתי מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ"ש שם בס"ד. איברא הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס"ד אין אדם משים א"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע"פ עדים ברם בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי"ל כר"י דמחייב. ולא היא. הב"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי"ו מטעמא דיהיב ביה הר"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר"מ נמי לא פסקה בחבורו. ונ"ל פשוט דכה"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא.

השתא דיוקיה דתי"ט ארע"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין.

ולא ירדתי לסוף דתי"ט. במה שרצה ליישב לשון רש"י ואח"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. פליאה דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן.

ונראה פשוט. אע"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב"ד. ולא עדים.