לחם שמים על משנה יבמות · פרק 14 · משנה 1

ואם רצה יקיים עמ"ש תו'. ולענ"ד נראה דס"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה.

כשם שכונס ברמיזה הביא רמ"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח.

שני אחין חרשים נשואים לב"א חרשות איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו.

או לשני אחין חרשין איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא.

בתוי"ט ד"ה נשתטית מש"כ בחרשת צ"ל בנשתטית.