מלאכת שלמה על משנה עירובין · פרק 8 · משנה 10

ביב שהוא קמור ד' אמות בר"ה שופכין וכו' פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע"כ. ורעז"ל תפס פי' רש"י ז"ל וז"ל רש"י ז"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תת"ט:

וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך צ"ל: כתב הר"ס ז"ל מפי' רש"י ז"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב"ם ז"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט"ו מהלכות שבת ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל דלפי' רש"י ז"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש"י שהעתיק בקיצור רעז"ל: וביד שם פט"ו סי' י"ח וז"ל ז"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ"ל ז"ל: ובטור א"ח סי' שנ"ז פסק כראב"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ"ג בסי' ס"ה דמל"ת:

החצר וכו' ביד שם סי' ט"ז ובטור א"ח סי' שנ"ז. וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ראב"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא"נ לא תיימי דיש בו מבע"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה:

לא ישפוך על פי הביב. כלומ' בתוך החריץ אע"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב:

החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ"ל ז"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן: