לחם שמים על משנה נזיר · פרק 7 · משנה 1

היו מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ"ג פליגי וקתני כ"ג להודיעך כחו דר"א. איידי דנסב רישא כ"ג. לאשמועינן דכ"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ"ע.

יטמא נזיר. כתב תי"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת"ל דאפ"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ"ש גם רמ"ז. איברא מ"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא.