רש״ש על משנה פסחים · פרק 2 · משנה 1

בתוי"ט ד"ה אסור בהנאתו כו' שנאמר לא יאכל כו' משמע כו' וכן פירש"י. ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (ק"א ב') מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כ"ו) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נ"ג ב') בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקיה ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כ"ט ב') ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות י"ב ב') פי' אחר נכון בס"ד:

[בתו"ח לדברי התוי"ט ד"ה כל שעה. תימא דרש"י פי' כן במתני' להס"ד בגמ' כדרכו. נ"ב במח"כ לא ראה מש"כ המהרש"א שם. וע"ש במפרשים. מהגרמ"ש]: