ראב"ד על משנה עדיות · פרק 5 · משנה 3

אינו מטמא את הידים. פירוש מפני שהיא חכמתו של שלמה:

מי חטאת שעשו מצותן ב"ש מטהרין וכו' פירוש שכבר הוזה על האדם ואותה הזאה עצמה נגעה באדם או בכלים. ובתוספתא דפרה פרק בתרא וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחוריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחלקין היו לפניו חולין של רבים דורסין ולא נמנעין מפני מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. פירוש חולין של רבים מקום שמזין שם על כל הטמאים:

הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין וכן למעשרות. כך היא שנויה במסכת עוקצין. קצח פי' בערוך ניל"א בלע"ז ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכוונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק ואני שמעתי כי הוא אל קרוביי"א והוא אלכמון אלא שהכמון ארוך ממנו מעט והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד (דף מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דאר"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות: