משנה לחם
התר נדרים פורחים באויר כו'. יש לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. וי"ל דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. ומה"ט דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. לפיכך אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) אבל הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. היינו דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. ולהבנת המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. ובס"ת י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.
התר נדרים פורחים באויר כו'. יש לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. וי"ל דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. ומה"ט דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. לפיכך אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) אבל הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. היינו דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. ולהבנת המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. ובס"ת י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.