בועז על משנה נדרים · פרק 11

ואילה"ק כיון דמדינא מהימנא, איסור שבה להיכן הלך. ואי"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין דילה, והיתה פנוייה כשזינתה, דא"כ עכ"פ בשאמרה שנבעלה לפסול, היכי שרי לה במשנה אחרונה לכהן, הרי נאמנת מדינא ונתחללה מכהן. י"ל מדינא אין נאמנת, דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים [כקידושין דס"ו א'], ותו דהרי יש כאן חזקת היתר לבעל [עי' י"ד קכ"ז ש"ך סקכ"ז], ורק מכח אומדנא האמינוה במשנה ראשונה כלעיל סי' ס', ולהכי במשנה אחרונה אמרו דמדיש גם אומדנא להיפך, שאמרה כן מדנתנה עיניה באחר, להכי אינה נאמנת מדינא [ר"ן]. עוד י"ל דביש חזקה גדולה כזאת שעיניה נתנה באחר, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אפילו בקום ועשה [תוס', ועמ"ש פ"ה סי' כ"ט] ואי"ל הא שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. תירץ אאמ"ו רבינו הגזצוק"ל, דמדמשועבדת לבעל לא מצי שוויי' לנפשה וכו'. ונ"ל ראיה מיהודית דביתהו דר' חייא דא"ל קבל בי אבוהי קדושין כי זוטרא, ולא הימנה [כקידושין די"ב ב']. ואי"ל הרי הבעל נמי משועבד לאשתו, דמה"ט באמר הנאת תשמישך עלי לא חל [כפ"ב סי' ח'], ואפ"ה באמר אשתי זנתה. אמרינן שויא אנפשיה חד"א כתוס' כתובות ד"ט א'. ואה"ע קע"ח י']. נ"ל דאשה משועבדת לבעל טפי ממה שמשועבד בעל לה, ומה"ט ידה כידו [נדרים דפ"ח ב] ולא איפכא]: