תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא · פרק 2 · משנה 10

מרחיקין את המשרה מן הירק. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ"י. [*ועיין בדבור המתחיל ר' יוסי וכו'. דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם:

ואת החרדל מן הדבורים. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר"ב במ"ח פ"ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר' יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע"ג דלת"ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ"ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ"ו פ"ד דביצה:

רבי יוסי מתיר בחרדל. כתב הר"ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו' הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו' נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע"כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא"ש וז"ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע"כ. ודעת הרמב"ם [פ"י מה"ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג' טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [*ועיין דעת נ"י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו'] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע"כ: