תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא · פרק 7 · משנה 3

[אות נח] במשנה משלמים הכל. מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא"ז כיון דקיי"ל דעד זומם למפרע נפסל א"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו"ל להרע"ב לבאר כן. והרמב"ם (פכ"א מה"ע) כ' ג"כ רק לשון מתני'. ובכ"מ כ' דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש פ"י מה"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע"ב קשה כנ"ל:

[אות נט] תוי"ט ד"ה משלמים. תחלה על הטביחה. לפמ"ש לעיל דקי"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ"ד לעדות טביחה בטילה. וע"כ מיירי שהוזמו ג"כ בב"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח"כ. אבל למה דקי"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ"מ כשהוזמו אח"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע"ג ד"ה שהעידו) וא"כ לא הו"ל להרע"ב והתוי"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ"א מה"ע:

[אות ס] תוי"ט ד"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו. ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש"י והרע"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ"ש התוי"ט ואע"ג דבלא"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש"י והרע"ב במ"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי"ט כמו שהקשה רבינו על רש"י ותירוצו ג"כ יעלה לזה):