לחם שמים על משנה עדיות · פרק 7 · משנה 2

על ציר חגבים טמאים שהוא טהור התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי"ג פג"ה (צט"ב) ואעתיקנו הנה. וז"ל תו' שם בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע"ג דבת"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע"כ. וכתבתי על זה. מ"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ"ש שם בס"ד שלהי מכשירין) אלא יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד"ה והאמר) ובת"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו"ה מקל ביה ר"י במין במינו טפי מבעלמא. אע"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר"י דמחמיר במין במינו. ואע"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) ואב"א כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ"ה מחמיר בה ר"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק.