רש״ש על משנה נגעים · פרק 5 · משנה 4

בהרע"ב ד"ה בין בשני אנשים כו'. ול"י מדוע לא פי' על איש אחד שאפי' להסגיר אינו טעון ונטר לפרושי זאת עד שבא לב' אנשים:

תוי"ט ד"ה טהור בסופו. ונראה א"כ דה"ה נמי במחיה. דבריו באו סתומים דהא מחיה מטמאה באיזה ענין שתהיה. ואולי יכוון למש"כ הרא"ש דאפי' אח"כ דהיינו לאחר שפטרו בזה ובזה כסלע ועוד וא"כ ב' הנגעים ודאי פשו מ"מ אינו מחליטו דעל כל נגע מסופק אם יחליט מחמת פסיון דסוף שבוע או מפני פסיון דעכשיו (לשונו בסוף שבוע שני אינו מדוייק דהא א"צ אפי' להסגירו) וכה"ג מ"ל במחיה ג"כ והוא אם הסגירו על נגע אחד ובסוף שבוע עמד בעיניו ונולד לו עוד נגע אחר (ופסיון הרחוק אינו מטמא אפי' בכגריס לשיטתו לעיל פ"ד מ"ה) והסגירו על שניהן. לנגע הראשון הוא הסגר דשבוע שני. ולהחדש הוא הסגר ראשון (ובכזה מסגיר ומסגיר עי' לעיל פ"ג מ"א אבל כו' בסוף שבוע המסגיר מסגיר וע"ש בלשון התוספתא שהביא הר"ש). ואח"כ בסוף שבוע בזה ובזה מחיה וא"י איזו הקדומה ואיזו המאוחרת ולכן לא יוכל להחליט דא"י על מה אם על מחיה שנולדה בסוף שבוע א' או שבסוף שבוע ב'. אמנם דינו דהרא"ש הוא חידוש גדול בעיני. ולא הביא ראיה לזה אלא אמרו מסברא ויש לדון עליו ואכמ"ל: