רש״ש על משנה נגעים · פרק 1 · משנה 3

בהרע"ב ד"ה להחליט וכו'. אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן כו'. משמע דבעינן עכ"פ שהכהן יראה בעצמו שנהפך ללבן. אבל לשונו ברפ"ד לקמן כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן טמא. וכמ"ק בהת"כ שהביא התוי"ט בד"ה את שנולד לו פסיון אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך כו'. משמע דבשער לבן לא בעינן שיראה הכהן:

ד"ה לפטור את ההופך. לאחר שהוזקק להסגר כו'. ל"ד הוזקק אלא לאחר הסגירו ממש:

תוי"ט ד"ה לפטור את העומד (הב'). משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות וזו סייעתא לדברי הרמב"ם כו'. לכאורה י"ל דיש חילוק בין צירוף לחילוף. דאף דבנתחלף כולו הדין כמו שהיה. מ"מ אם נתחלפה מקצתה כמו שצייר בשם מהר"ם בדיבור הקודם הוו כמו ב' נגעים. וא"כ ע"כ אחת חדשה (והיא אשר נתחלפה) ויסגיר עליה. ולכך גם דבריו לקמן ספי"ב ע"ד הרמב"ם בפי"ד אינן מוכרחין. אמנם לקמן פי"א מ"ד פליג ר"י על חלוף ול"פ על צירוף ופסיון. מוכח כסברת התוי"ט ועמש"כ לקמן במ"ד:

בא"ד אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור כו'. ל"ד במחכ"ת דכיון דאסברו לה בעומד בסוף שבוע ראשון לית כאן טהור וטמא. אלא באותן שהן מצטרפות טעון הסגר שני. ובשאינן מצטרפות טעון הסגר בתחלה:

בא"ד וקרא דכתיב כו' והנה הנגע עמד בעיניו כו'. ולי יש לומר דהקרא גופיה מפרש דהכוונה שלא פשה הנגע ובעיניו פי' בשיעורו ע"ש בפרש"י ותדע דלא כתיב ולא פשה בוי"ו:

בא"ד ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה כו' הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה אכתי תקשה כו'. ולי י"ל דהרי מצינו לשון והנה דמשמש על זמן עבר כמו והנה חלום דר"פ מקץ דפי' שהיה חלום. ה"נ דורש והנה (היה) כהה הנגע (דעכשיו):

מה שהביא התו"ח בשם פי' הרמב"ם תמוה. דהא אפי' לא נתמעטה כלל בסוף שבוע שני טהור. וכן פירושו קודם על להסגיר אה"ע בס"ש ראשון א"א להולמו ע"ע. ולכן השמיטו התוי"ט ולא הביאו כדרכו: