תוספות יום טוב על משנה שקלים · פרק 6 · משנה 5

וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו'. כטעמו של בן עזאי במשנה ג' פרק דלעיל והכא כ"ע סבירא להו דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת"ק סובר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן:

זהב לכפורת. כתב הר"ב כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראו כפורי וכו'. לפי שהכהן מקנח וכו' כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה. רש"י בעזרא א' ודברי הימים א' כ"ח ות"י על אכלה ומחתה את פיה [במשלי ל'] אכלה ומכפרה פומהא:

ששה לנדבה. פירש הר"ב מותר חטאת ומותר כו' וכולן לנדבה. כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. וכתב רש"י בסוף מנחות דף ק"ח וז"ל ואשם סתם היינו אשם גזילות. אשם מעילות. ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת. ואשם נזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים. ואילו בן שנה. ואשם מצורע לא מערב בהדי אשם נזיר. דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהורה. ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעון נסכים. ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה. ע"כ. ובמותר קינין אין צריך טעם דהן עופות ואלו בהמות. ומ"ש באשם סתם מסתבר דלא אתא אלא לאפוקי דנזיר ומצורע אבל דשפחה חרופה ואשם תלוי נמי מותרן לשופר שכתוב עליו מותר אשם. ומאי דקשיא ממותר חטאת דלנדבה ממשנה ח' פ"ו דכריתות מפורש שם בס"ד. ומה שכתב הר"ב דששי נדבה סתם אע"ג דבגמרא דמנחות אין גם אחד מהנהו אמוראי דלימא הכי. דברי הר"ב כהרמב"ם. וכבר הקשה עליו בכ"מ פ"ב מהלכות שקלים מהירושלמי וכתב דבתוספתא מכוון כדבריו. ונראה. שבירושלמי יש ט"ס עכ"ד. ואילו זכר הכ"מ דברי הבבלי לא היה אומר שהירושלמי הוא ט"ס. אלא נ"ל דהרמב"ם תופס עיקר התוספתא לפי שהיא ברייתא. והני לישנא דבגמרא אמוראי קאמרי להו:

[*אשתקד פירשתיו במשנה ג' פ"ו דב"ב]:

וחכמים אומרים קינין אחד חטאת וכו'. פירש הר"ב דסברי דבשופר של קינין משימים דמי קיני חובה וכו' ואין הפרש ביניהן בין תורים או בני יונה. הרמב"ם: