משנת ארץ ישראל על משנה תרומות · מבוא · מיקום 2

הרמת התרומה בחיי היום יום

כפי שראינו במבוא למסכת דמאי רבים בציבור לא הרימו מעשרות, אבל הכול הרימו את התרומה הגדולה. התרומה הגדולה היא כמות קטנה למדי. מעיקרו של דבר נראה ש"חיטה אחת פוטרת את כל הכרי"⁵ראו פירושנו לפ"ג מ"ג. הביטוי המצוטט מופיע רק בתלמוד הבבלי, אך הרעיון מצוי כבר במסורות ארץ ישראל. , והעול הכלכלי לא היה כבד. זאת ועוד. התרומה היא קודש והאוכל ממנה כאוכל קודשים, על כן חששו המוני העם לא לקיים את המצווה. בפועל לא שמענו על טענות כאילו בציבור יש רבים שאינם מרימים תרומות. חברה לכך המציאות החברתית שבה הרימו את התרומות עוד בשלב האיסוף של היבול על הגורן, כפי שנראה להלן. אשר לתרומת המעשר, כאן הדברים מורכבים יותר. כפי שראינו במבוא למסכת דמאי המעשר הוא חול, ובפועל היו רבים שלא נתנו אותו ללוי. תרומת המעשר היא חובתו של הלוי, ועד שלא הורם והוגדר הוא חלק מהיבול כולו ונתפס כחולין, על כן לא היה קיים אותו חשש קמאי מפני אכילת הקודש, או שהיה בעצמה נמוכה יותר. מן המקורות שבידינו קשה לקבל תשובה ברורה האם עמי הארץ הרימו תרומת מעשר אם לאו. מצד אחד סדרת מקורות מתארת הרמת מעשרות מדמאי ומניחה שתרומה גדולה כבר הורמה, אך את תרומת המעשר יש עדיין להרים (להלן פ"ה מ"א).

שני התלמודים מתארים את הסדר הדמאי שהם מייחסים ליוחנן כהן גדול: "יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל מעשר ראשון ומעשר שיני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר, הואיל ומעשר ראשון במיתה ומעשר שיני בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר, ונותנו לכהן, ומעשר שיני מחללו על המעות והשאר מעשר עני, שהמוציא מחבירו עליו הראייה"⁶ירו', מעשר שני פ"ה ה"ט, נו ע"ד, וראו פירושנו למשנת מעשר שני פ"ה מט"ו. סביר להניח שאין זה הסבר רֵאלי לתקנתו העלומה של המנהיג הקדמון, אבל ההסדר מתאר את המציאות בזמנם של חכמים. . אם כן, מדובר בפירוש על כך שעמי הארץ ירימו את תרומת המעשר בשם הלוויים. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מתוארת התקנה בדרך שונה במידת מה: "וגזר על הדמאי – לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין, אמר להם: בני, בואו ואומר לכם. כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה. עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. מעשר ראשון ומעשר עני – המוציא מחבירו עליו הראיה" (בבלי, סוטה מח ע"א). הדמיון בין המסורות ברור וניכר בסגנון ובאוצר המילים, וההבדלים קטנים, אך משמעותיים. לפי הירושלמי תקנת יוחנן כהן גדול מתירה לאדם לא להרים מעשרות, ויש בה לגיטימציה למצב שבו המגדלים מרימים רק את שתי התרומות. חז"ל התלוננו על עמי הארץ, ובמסורת זו יש מתן הכרה בנוהג של עמי הארץ, ואף הנמקה הלכתית לו ("שהמוציא מחבירו עליו הראייה"). לעומת זאת בתלמוד הבבלי אין שום התייחסות למגדל. המגדל צריך להרים את כל המעשרות. אך אם אדם קנה דמאי, כלומר פֵרות שאין ידוע אם עושרו, הוא רשאי להניח שהתרומה הגדולה הורמה, אבל תרומת מעשר טרם הורמה ולכן עליו להרים תרומת מעשר ובפועל הוא פטור מיתר המעשרות, עליו לקרוא להם שם, אך הוא פטור מנתינתם ללוי. אם כן, לפי הירושלמי הציבור הרחב מרים תרומה גדולה ולפי הבבלי אין הוא עושה כן.

אנו נדון במשנה במקומה (פ"ה מט"ו), ונראה שהמשנה מתארת את סופו של התהליך, את המצב הנוהג בימיהם. ברם סביר להניח שיוחנן כהן גדול לא תיקן תקנה שהיא נגד האינטרס הכוהני, אדרבה, הוא הפנה את המעשרות לכוהנים ואולי אף למקדש⁷ספראי, מחלוקת. . מכל מקום, המשנה ויתר מקורות חז"ל משקפים תמונת מצב שבה לא נחשדו ישראל על אי הרמת תרומה. החיבורים מימי בית שני אף הם מעידים על הרמת תרומות. השינויים חלו לגבי מעשרות בלבד, ודנו בהם בפירושנו למסכת דמאי.

מבחינה הלכתית אין הבדל בין תרומה לתרומת מעשר, שתיהן קודש. אמנם מבחינה טכנית מרכיב תרומת המעשר טרם הוגדר, ועל כן בעל הבית האוכל בעצמו את כל המעשר (ואינו נותנו ללוי) אוכל גם תרומת מעשר. אמנם מרכיב תרומת המעשר טרם הוגדר, אך מבחינה זו הוא הדין לאוכל טבל, כלומר סתם פֵרות לפני הרמת מעשרות. בשני המקרים הוא אוכל פֵרות הכוללים בתוכם תרומה שטרם הוגדרה (טרם "קראו לה בשם"). עם זאת, על הרמת תרומה הקפידו הכול ובהרמת המעשר היו רבים שזלזלו. הטענה המשפטית כאילו "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר הלוי אינו בעל מעמד משפטי לתבוע את המעשר, חלה על תרומה ועל מעשר כאחד. זאת ועוד. איסור האכילה חל גם על אכילת מעשר שני (מחוץ לירושלים), ולמרות העונש הצפוי זלזלו עמי הארץ גם במצווה זו.

אם כן, נמצאנו למדים שהאבחנה בין תרומות ליתר המעשרות אינה הלכתית, ואת ההבדל בנוהג החברתי יש לחפש במקום אחר. בכך נעסוק להלן.

חז"ל דנים פעמים מספר ב"תרומת מעשר של דמאי"⁸משנה, דמאי פ"ה מ"ב; ירו', פ"א ה"ב, כא ע"ד; חלה פ"ד ה"ו, ס ע"א. . כפשוטה זו תרומת מעשר שהורמה מפֵרות דמאי, כלומר המגדל לא הרים את תרומת המעשר והחבר שקנה אותם הרים תרומת מעשר מספק ("מדמאי"). במקרים שבהם מדובר בהרמת מעשרות מדמאי עולה בבירור שעל המרים להפריש תרומת מעשר, אך לא תרומה⁹כגון משנה, דמאי פ"ב מ"ד; פ"ד מ"א; פ"ז מ"א; פ"ז מ"ג; טבול יום פ"ד מ"א; תוס', דמאי פ"ח ה"ד ועוד. כמעט לכל אחת מהעדויות מקבילות, ודנו בהן במקומן. . מכאן שעל הגורן הרימו רק תרומה גדולה, ואת תרומת המעשר הרימו רק האנשים שרצו להפריש את כל המעשרות (החברים). עמי הארץ אכלו ללא הרמת מעשרות, ואף ללא הרמת תרומת מעשר.

מצד שני, בסדרת מקורות מדובר על מי שמרים תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחת (משנה, תרומות פ"ג מ"ה), והרי זה בעל הבית עצמו, ולא הקונה שהוא פטור מהרמת תרומה, ובעל הבית מרים את שתי התרומות ואינו ממתין להרמת המעשר ולכך שהלוי ירים את חובו לכהן.

ייתכן שבדרך כלל אכן לא הרימו המגדלים את תרומת המעשר, עם זאת היו גם "עמי הארץ" שהרימו תרומת מעשר, וזו הסיבה לכלל שקבעו חכמים שאם סיפק בעל הבית לפועליו מזון שאינו מעושר חובת תרומת המעשר חלה עליו וחובת המעשרות חלה על הפועלים הרוצים בכך (תוס', דמאי פ"ח ה"ו).

מבחינה הלכתית דין מעשרות כדין תרומות, ובעת שהפרי חייב במתנות כהונה הוא חייב בכולם ואסור להרים מתנות לפני הזמן (פ"ב מ"ד), וגם אין לעכב את ההרמה. ברם, הנוהג החברתי הבחין בין תרומות למעשרות.

את התרומה נהוג היה להרים בשעת הגורן¹⁰לחלוקת תרומה על הגורן מקורות רבים כגון משנה, כתובות פ"ב מ"י; תוס', דמאי פ"ה ה"ד. עדויות נוספות תובאנה להלן. (איור 2). הביטוי הרגיל בספרות חז"ל לחלוקת תרומות הוא "לחלק בגורן". כך למשל, מתארת המשנה כוהנים כשרים: "אוכלים בתרומה, וחולקים חלק אחד בגורן, ואינן מיטמאין למתים" (יבמות פי"א מ"ה), וכן: "שתי חזקות לכהונה בארץ ישראל, נשיאות כפים וחלוק גרנות" (תוס', פאה פ"ד ה"ו ומקבילות), וכן משמע מעדויות רבות נוספות. גם יוספוס מספר על כוהנים המלקטים תרומה בגרנות או על עבדי הכוהנים הגדולים הגובים את התרומה בגרנות ומנשלים את המוני הכוהנים הפשוטים¹¹קד', כ 181, שם 207-206. .

לעומת זאת, את המעשרות הרימו רק לאחר גמר המלאכה כפי שחכמים פירשו את המונח, כלומר סיום האריזה בפֵרות ששווקו, או הכנסת הפֵרות למחסן לאחסון. מועד הרמת התרומה בגורן אינו קשור אפוא לגמר המלאכה, אבל אין להרים תרומה לפני שנגמרה המלאכה בשדה. אם כן, מוכרים הרימו מעשרות לפני השיווק לשוק, והאוכלים את המזון הרימו מעשרות רק לפני האכילה. במקורות מספר אף יוצא שלעתים הרימו מעשרות לאחר הבישול, דבר שלמקבלים הייתה בו חשיבות מיוחדת. זו הסיבה לכך שאנו שומעים על אנשים שנזכרו להרים מעשרות רק לפני האוכל. אחת לשלוש שנים חל המועד המיוחד של ביעור מעשרות, ואז סיימו בעלי הבתים לשלם את חובם (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ו). כך, למשל, מסופר על רבן גמליאל שרק במועד זה שילם את חובותיו ללוי, והלוי הרים מהמעשר את תרומת המעשר ונתנה לכהן (פירושנו למעשר שני פ"ה מ"ט).

עם כל זאת אנו שומעים גם על חלוקה של מעשרות על הגורן. במשנה אחת נקבע במפורש כמה נותנים לעני המלקט מעשר עני על הגורן (משנה, פאה פ"ח מ"ה; תוס', פ"ד ה"ב-ה"ג)¹²המדובר במפורש בנוטל מעשר עני (כך בתוספתא), אבל יש גם סתם עניים המלקטים נדבות על הגורן כגון תוס', פאה פ"ב הי"ח. . זו גם דוגמה טובה להבנת ההיגיון הפנימי של דברי חכמים. ההלכה קובעת כמה יש לחלק לעני על הגורן, אבל מתוך ביתו "נותן כל שהוא ואינו חושש" (תוס', שם). חכמים אפילו אינם מנסים לקבוע כמה ייתן אדם מתוך ביתו, אבל על הנתינה האישית הנעשית בגורן הם שולטים, או לפחות מנסים לשלוט ולהכפיפה לתנאים ולעקרונות המקובלים עליהם. כמו כן, המשניות ביבמות פי"א מ"ה ומ"ו מדברות על חלוקה על הגורן, וכפשוטן הן עוסקות בכוהנים, אבל הירושלמי מוסיף שאין חולקים לנשים על הגורן ומדבר במפורש גם על מתנות לוויה (יבמות פי"א ה"ה, יב ע"א), וזו ברייתא מפורשת (תוס', פאה פ"ד ה"ד). העדות היא, אפוא, כפולה, מהברייתא ומהתלמוד המביא אותה כפירוש למשנה המדברת על תרומה.

כמו כן: "כהנים ולוים שהיו עומדים על הגרן..." (תוס', פאה פ"ד ה"ג), או "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן" (תוס', דמאי פ"ה ה"כ). הכוהנים והלוויים מסייעים בעבודה בחינם, וזוכים בכך בסיכוי לקבל מעשרות ותרומות. כן יוצא ממקורות רבים נוספים¹³כגון תוס', פ"ד הי"ב; דמאי פ"ז הי"ב ועוד. . במקביל אנו שומעים, כמובן, על מי שנותנים תרומה רק בביתם (כגון תוס', מעשר שני פ"ג הי"ב)¹⁴הוא הדין בפאה. לפי ההלכה יש להפרישה מהשדה במחובר לקרקע, אבל המשנה דנה במי שנותן פאה מתוך תבשילו (פאה פ"ח מ"ג), והירושלמי למשנה זו מעיד כי היו מקומות שזה היה בהם מנהג המקום, וראו המבוא לפאה ופירושנו למשנת פאה שם שם. . עם כל זאת, סתם חלוקה על הגורן היא חלוקת תרומה. ביטוי מסכם לכך יש בדיון הירושלמי: "דבר שיש לו גורן, מפרישין תרומת מעשר, ואין צריך להפריש תרומה גדולה. כהדא דתני: 'מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורין משום גזל, מפוזרין מותרין משום גזל. בין כך ובין כך חייבין במעשרות, ופטורין מתרומה גדולה, שאי איפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה'. מעשרות מהיכן ניטלות, מן הבית או מן השדה? נישמעינה מן הדא, חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, אפילו בו ביום הכניסן, הרי אלו בחזקת מתוקנים. ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת? אמר רבי בון בר חייה, תיפתר שמת מתוך יישוב. רבי חנניה בשם רבי פינחס שמע לה מן הכא: 'עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבה בן יוסף שיזכה בו לעניים'¹⁵ראו פירושנו לפ"ה מ"ט, ושם דנו בסדרי הפרשת מעשרות המשתמעות מהסיפור. , הדא אמרה מן הבית. רבי חייה בר אבא שמע לה מן הכא: 'מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי, וסאה לעני', הדא אמרה מן הבית. רבי אבא מרי שמע לה מן הכא: 'מן הבית – זו חלה', הדא אמרה מן השדה" (מעשרות פ"ג ה"ג, נ ע"ג). אם כן, שלוש משניות מדברות על הרמת תרומה מהגורן ומעשרות מהבית, אבל רבי אבא אומר שהפסוק המדבר על מתנת כהונה מן הבית עוסק רק בחלה, שכן מעשר נותנים גם מהשדה. מכל מקום, חבר לא ישהה מעשרותיו ויתנם מיד לאחר האיסום בבית.

יש במקורות גם עדויות על מקרים של הרמת תרומה הרבה לאחר הגורן, ואף על הרמתה מתבשיל (פ"ד מ"ו). במשנה אחרת (פ"ד מ"א) מתוארים סדרי הרמת תרומות, ושוב דומה שמדובר שם במי שמרים מתוך ביתו ומפריש תרומות ומעשרות כאחד.

מקרה אחר נדון בברייתא וממנה יוצא שלעתים ניתנה התרומה אפילו לפני גמר המלאכה: "דש תרומה ומעשר שני עובר משום בל תחסום. כיצד הוא עושה? מביא קפיפות ותולה בצוארי בהמה, ונותן לתוכה חולין מאותו המין" (תוס', בבא מציעא פ"ח הי"א). שם מדובר במקרה כללי יותר, שהפריש תרומה ומעשרות לפני הגורן. אשר למעשר שני, המשנה הבאה שם מציעה פתרון פשוט יותר, וראו שם.

כך גם היה המצב בתחום הרמת החלה. את החלה יש להרים בזמן הבישול, אבל יש שהקדימו ויש שאיחרו (חלה פ"א מ"ה).

במקורות אין הסבר מדוע נהגו להרים תרומות על הגורן, ואנו יכולים רק לשער את הסיבות לכך:

א. ההסדר המתואר משקף את ההערכה שהכול מפרישים תרומות, אך הרמת יתר המעשרות היא מעשה של התנדבות שלא הכול שותפים בו. על כן, את יתר המעשרות מרים אדם מביתו, בעת שלבו חפץ ובמידה שהוא רוצה בה. כך נותר בעל הבית חסוי, ואין ביקורת ציבורית על מעשיו.

ב. התרומה הייתה כמות קטנה למדי. מתחילה היה שיעורה "כל שהוא", ורק מאוחר יותר הוגדרה כאחד חלקי ארבעים עד אחד חלקי שישים. בסך הכול זו עדיין כמות קטנה. בזמן הגורן אדם מלא שמחה ויש לו תחושה של שפע ואופטימיות (בדרך כלל), כדברי הכתוב "בֹא יבֹא ברִנה נֹשא אלֻמֹתיו" (תהילים קכו ו). האסיף הוא עונה שבה מגיעה השנה החקלאית לסיומה, המאמץ הגדול שהושקע נגמר בהצלחה, והלב מלא תודה לאל. בזמן זה, כשהלב מלא על גדותיו, מוכן אדם להפריש גם לכוהנים ולמשרתי האל. פעמים רבות ראינו איכרים בתרבות הערבית המסורתית, או בעידן המודרני, בסיום העבודה הקשה של האסיף. קשה שלא להבחין בתחושת התרוממות הרוח והנדיבות האופיינית למועד זה. אולם הרמת המעשרות כבר כרוכה בהוצאה ניכרת, וממילא הקושי הכלכלי היה רב. מצב הרוח של השפע פינה את מקומו לאפרוריות היום-יום, והחשבון הכלכלי נראה מאיים יותר.

ג. היה קיים מעין פחד מיתי מהקודש שבתרומה. גם במעשר יש קודש (תרומת המעשר), אך נתינתה היא כאילו חובתו של האחר, ואילו הרמת התרומה היא חובתו של המגדל.

ד. נתינת התרומה על הגורן פתרה לכוהנים את בעיית השינוע. מבחינת ההלכה די אם אדם מרים תרומות (או מעשרות) ומתחייב שלא לאכלן, אבל אין עליו חובה להביאן לביתו של הכהן. כך יכולים היו הכוהנים להישאר ללא תרומות, שהרי לא כל אחד יטרח להביא את התרומה לביתו של הכהן. איסוף התרומות בגורן הקל על הכוהנים לקבל את התרומה, בצורה נוחה.

ה. לאחר גמר המלאכה הפרי כבר מקבל טומאה. עמי הארץ ברובם טמאים ולכן התרומה טמאה, וממילא כמעט אי אפשר לנצלה. איסוף התרומה בשלב הגורן אִפשר לכוהנים לקבל תוצרת עוד לפני שהוכשרה לקבל טומאה. אמנם לכך היו גם פתרונות נוספים, ומצד שני לעתים לא היה פתרון זה מספיק. יש פֵרות ששלב גמר המלאכה שלהם היה מאוחר יותר, וגם לאחר הגורן טרם הוכשרו לקבל טומאה. עם כל זאת, האיסוף על הגורן העניק פתרון מסוים. לאחר שהפֵרות הגיעו לביתו של עם הארץ קשה היה לדעת אם נשמרו בטהרה, ואי אפשר היה לסמוך על דברי עם הארץ בעניין זה. מבחינה הלכתית פֵרות שניתנו כתרומה הם כנראה כפרות שנמכרו והנתינה היא גמר המלאכה, והתנאי הוא שבאמת הושלם עיבוד הפרי. כך, למשל, בתבואה גמר המלאכה הוא סיום הדיש (שיבולים אינן מקבלות טומאה), גמר מלאכה בענבי יין הוא התחלת הדריכה או סיומה (משנה, מעשרות פ"א מ"ז, וראו פירושנו לה), וכן בזיתים. עם כל זאת היו הסתייגויות כבדות מקבלת תרומה מעמי הארץ, ולכך נשוב בהמשך.

יש קשר הדוק בין הרמת התרומה על הגורן לבין עצם העובדה שהכול הפרישו תרומות, אך לא מעשרות, והעובדה שהרימו את המעשרות על הגורן אִפשרה לקיים מעין בקרה ציבורית והיוותה לחץ חברתי שסייע להשרשת הנורמה שהכול מרימים תרומה. מעבר לכך, הכוהנים הסתובבו בין הגרנות במטרה לאסוף תרומה מתוך ידיעה שכולם מפרישים תרומה ויהיה להם מה לאסוף. הם גם אספו מעשרות¹⁶על כך ראו במבוא למסכת תרומות. , אבל מעשרות הרימו רק בודדים ועיקר היעד היה, באופן טבעי, התרומות. על כן שתי התופעות (האיסוף על הגורן ותפוצתה של הרמת התרומות) קשורות זו לזו, בבחינת "צבת בצבת עשויה". הרמת התרומה בגורן אִפשרה לכוהנים לחזר בגרנות, לאסוף את התרומה ולהפעיל לחץ חברתי סמוי (וגלוי) על בעלי הבתים לבל ידחו את המתנה ואף יתרמו בעין יפה.

בספרות חז"ל נמצאות עדויות מספר המראות שגם עמי הארץ הרימו תרומות, ונעשה מאמץ מצדם של עמי הארץ לגרום לכך שהרמת התרומות תהיה בטהרה. כך, למשל, המשנה אוסרת על פועלים לתרום בשמו של בעל הבית, אלא אם כן מינה אותם במפורש כשליחים שלו, אבל מתירה זאת ל"דרוכות", הם דורכי היין (משנה, תרומות פ"ג מ"ד). מסתבר שנהוג היה שהדרוכות מרימים את התרומה כדי שההפרשה תהיה לפני "גמר מלאכה" ולפני שהפרי הוכשר לקבל טומאה. מדובר כנראה בעם הארץ, שהרי חבר לא יניח ליבול היין שלו להיטמא. כך, למשל, אחת הדרכים לשמור על טהרת התרומה הייתה על ידי מסירת התוצרת ל"מומחה" כדי שיפריש ממנה את התרומות בטהרה. בדרך זו יש כנראה לפרש משנה אחת (תרומות פ"ד מ"ד), שם מדובר על שליחו של בעל הבית התורם בשמו. כפי שראינו בפירושנו לאותה משנה, נראה כי המדובר שם בשליח מסוג מיוחד. אין הוא אדם שקיבל הוראות מפורטות כיצד לתרום, ואף לא פועל של בעל הבית, ושיערנו כי זהו מעין מומחה התורם בשמו של בעל הבית. הוא נאמן להנחיותיו, אך גם נאמן לקיום המצווה. הרמת התרומה בשעת הגורן היא, כאמור, אחת הדרכים לשמירת התוצרת בטהרה עד שלב הרמת התרומה. בפירושנו העלינו עוד כמה מקבילות לפעילות כזאת של מומחים להרמת תרומות, וכן שנינו שעם הארץ נאמן להעיד: "פלוני כהן תיקן לי את הכרי" (בבלי, כתובות עב ע"א), או "על גבי פלוני חבר נעשו בטהרה" (מסכת גרים פ"א ה"ה). לשני מקורות אלו אין מקבילות¹⁷גם בחוק הסורי-רומי וגם בחוק המצרי נקבע שאסור לכהן לשתתף בחלוקה ובמדידה על הגורן (שומן, כהנים(. ייתכן שהאיסור חל על נוהג דומה לזה המתואר במקורות שלנו. .

באופן כללי, עמי הארץ אינם נאמנים על טהרת תרומה. "חומר בתרומה, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. עברו הגיתות והבדים, והביאו לו חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו, אבל מניחה לגת הבאה. ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום" (משנה, חגיגה פ"ג מ"ד). עיקר המשנה מתמקד בכך שעמי הארץ נאמנים על טהרת הקודש, הם מכבדים טהרה זו ולא יפגעו במה שנועד למקדש, אבל על התרומה הם נאמנים רק בזמן האסיף עצמו. המשנה מדגישה את ההיבט הפורמלי, כך שאם בעל הבית (עם הארץ) ימתין שנה עם מסירת התרומה היא תיחשב לטהורה, למרות הזמן שחלף, שכן זה "זמן הבדים" או "זמן הגתות". אם כן, בעונת עשיית היין והשמן כולם שומרים על הטהרה כדי שניתן יהיה להביא את היבול למקדש; מכיוון שהוא נשמר לטהרת הקודש הוא גם טהור לתרומה. אבל במשך שאר ימות השנה, לאחר שעברה העונה, נדרש עם הארץ למאמץ לשמירת הפרי בטהרה. אנו מאמינים לו ששמר על הפֵרות בטהרת קודש, שכן הוא לא יזלזל במה שעולה ל"שולחן גבוה", אבל איננו מאמינים לו ששמר כהלכה על טהרת תרומה, שכן עמי הארץ נחשדו כמזלזלים בתרומה. לפי הסבר זה, בגליל אין נאמנים על טהרת תרומה וקודש כל ימות השנה. הסבר זה הולם את ההלכה שאין מקבלים תרומה מכל אדם מחשש שמא נטמאה התרומה, אבל מבחינת פשוטה של המשנה אפשר גם לפרש שבשעת הגתות והבדים נאמנים הכול על התרומה, גם ביהודה וגם בגליל (וגם לאחר החורבן), שכן גם עמי הארץ רוצים להפריש תרומה בטהרה, על כן הם מתאמצים לשמור על טהרה בזמן המסיק. אבל איננו מאמינים להם שהצליחו לשמור על טהרה גם בביתם במשך ימות השנה, שכן אין הם מכירים את ההלכות והבית טמא באופן כללי¹⁸מקורות תנאיים רבים מניחים כי כולם נהגו בהפרשת תרומה, שלא כבמעשרות שעמי הארץ זלזלו בהם: תוס', סוטה פ"ג ה"י; ירו', מעשר שני פ"ח ה"ה, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א. זו ההנחה היסודית להלכות במשנה ובתוספתא דמאי. במבוא למסכת דמאי נרחיב בכך. . כלומר, בעונה החקלאית גם עם הארץ נאמן על שמירת תוצרתו כדי שיוכל להפריד תרומה על מנת להביאה לכהן, אבל על הטהרה לקודש אין נאמנים אלא ביהודה, וביהודה הם נאמנים על טהרה זו כל ימות השנה. כל זאת משום שפֵרות הגדלים ביהודה משווקים למקדש, או עשויים להיות משווקים למקדש, ועל כן מקפידים על טהרתם. יהודה שלאחר החורבן, מעמדה היה מן הסתם כגליל, לעניין זה של נאמנות.

התוספתא קובעת בפשטות על בסיס משנת חגיגה: "הביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלה הימנו אלא אם כן אמר לו יש לי בתוכה רביעית קודש" (חגיגה פ"ג הל"ב), ובַהמשך סיפור מפורט: "מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך, מצאו זקן אחד, אמר לו [הזקן] מפני מה בריות מרננות אחריך, והלא כל דבריך אמת וישר הן? אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר רבי טרפון אקפח את בני אם לא הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכיי שאמר לי מותר אתה לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. עכשיו בריות מרננות אחרי, גוזר אני עלי שאיני מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם" (שם הל"ג)¹⁹המשך המשנה והתוספתא הוא שעמי הארץ נאמנים על טהרת תרומה אם יש בה רביעית קודש, ונוהג זה ממשיך גם לאחר החורבן, וראו פירושנו למשנה שם. על המשך שמירה על טהרת הקודש לאחר החורבן ראו במבוא למסכת חגיגה. . לפי פשוטה של הברייתא חלק רבן יוחנן בן זכאי על משנת חגיגה וסבור היה שמקבלים תרומה מכל אדם ובכל זמן, ובדרכו הלך רבי טרפון וחזר והחמיר על עצמו מפני שהבריות ריננו אחריו.

נמצאנו למדים שאמנם ההלכה הפורמלית הייתה שאין מקבלים תרומה מכל אדם, אבל לאמִתו של דבר היו דעות שבשעת הגורן ניתן לסמוך על עמי הארץ ולקבל את עדותם שהתרומה טהורה. כך נהג רבי טרפון, וכך הורה רבן יוחנן בן זכאי, אבל ההלכה שונתה והפכה להיות בלתי מקובלת. קבלת תרומה מעמי הארץ נתפסה כמעשה לא נאה, ובלחץ הציבורי נסוג רבי טרפון מעמדתו. כאמור ההלכה שבמשנה היא ביהודה, והתחבטנו האם היא חלה גם על הגליל. מכל מקום, יהודה שלאחר החורבן היה דינה כגליל. אגב אורחא ניתן להסיק שהתוספתא מצטרפת לעדויות שלעתים הרימו את התרומה לא "על הגורן" אלא מאוחר יותר.

הכוהנים המחזרים על הגרנות ומעורבים בהרמת המעשרות יצרו תמונה חברתית ססגונית שהייתה לא רק חלוקה של פֵרות אלא גם מעמד מעין דתי. על כך מעיד מקור אחר: "משל לכהן שיצא לגורן ליטול תרומה ומעשר, ובא בעל הגורן נתן לו תרומה, ולא החזיק לו טובה. נתן לו מעשר, ולא החזיק לו טובה. לאחר שנתן לו כל מה שהיה ראוי לכהן ליטול, עמד בעל הגורן והוסיף לו מדה אחת של חולין, החזיק לו טובה ונתפלל עליו. אמרו לו למה כשנתן לך בעל הגורן התרומה והמעשר לא החזקת לו טובה, ועכשיו על מעט מדה אחת של חולין החזקת לו טובה? אמר להן הראשונות התרומה והמעשר שלי הן, ושלי לקחתי. אבל אותה המדה שהוסיף לי משלו. לפיכך אני מחזיק לו טובה" (תנחומא, ויצא ט). אם כן, הכהן מקבל תרומות ומעשרות, ודרכו של עולם היא שהוא מברך את בעלי הבתים ומתפלל עבורם ואלו גומלים לו במתנות נוספות. במדרש זה הכהן אינו השליח להפרשת התרומה, אך יש במסורת זו כדי להצטרף לתמונת המעמד הדתי ולכן הבאנו מקור זה כאן.

כאמור, עם כל זאת היו הסתייגויות מקבלת תרומות מעמי הארץ שמא הוכשרו כבר הפֵרות לקבל טומאה ונטמאו: "עברו הגתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו" (משנה, חגיגה פ"ג מ"ד). זאת לפי הכלל שעמי הארץ אינם נאמנים על טהרת תרומה, אבל הם נאמנים על טהרת הקודש, כלומר נאמנים הם להעיד שהפרי נשמר ב"טהרת הקודש" כדי שיהא כשר להעלאה על "שולחן גבוה", כלומר לצורכי המקדש. הסיבה לכך נדונה בפירושנו למשנת חגיגה. עמי הארץ נחשדו להיות מזלזלים בטהרת תרומה, אך הקפידו על טהרה לצורכי המקדש, זאת אף שטהרת הקודש חמורה משל טהרת תרומה. כל זאת ביהודה, שכן חקלאי הגליל ידעו שלא יוכלו לשווק את הפֵרות למקדש ולא הקפידו על טהרתם.

כמו כן נקבע במשנה שם: "נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה [ולא רק בעונת דריכת היין ועצירת השמן], ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה" (שם, שם), והסברנו זאת לעיל.

טהרת תרומה וקודש

כפי שהערנו, נתפסה הרמת התרומה כמעשה של קודש, והיחס אליה חרג מהיחס למצווה רגילה. ביטוי לכך יש בסדרת הלכות הנובעות לא משיקול משפטי-הלכתי אלא מתחושת הקודש. דוגמה לכך מצאנו בפרק ה משניות ד-ז. לפי ההלכה תרומה מתבטלת ברוב (אם נפלה סאה תרומה למאה סאים חול), אך היו חכמים שתבעו להרים סאה אחרת במקומה למרות הביטול. דעתם נדחתה, אך עדיין נהוג היה להרים סאה כזאת כהחמרה בעלמא (ראו פירושנו שם). מרכיב זה של חומרה שלא מתוך שיקול הלכתי עולה גם מהיחס לגידולי תרומה; אף שנתפסו כחולין החילו עליהם חומרות רבות (ראו פירושנו לפ"ט מ"ו ופ"ט מ"א). כן יוצא מהלכות אחרות (ראו פירושנו לפ"ט מ"ז). כך גם קבעה ההלכה שמזון בהמות פטור מתרומות, אך חסידים החמירו על עצמם ופָרותיהם לא קיבלו מזון שלא הרימו את מעשרותיו (ראו פירושנו לפי"א מ"ט; מעשר שני פ"ב מ"ד).

מסר זה של חרדת קודש עולה גם מהעריכה הספרותית של המשנה. המשנה מדמה טימוא של תרומות למצב של אישה שנטמאה באונס (פ"ח מי"ב). מעבר לבירור ההלכתי ולפרטים הטכניים הדומים, הרי שהעריכה משדרת גם את הדמיון ברמה המוסרית והרגשית, דמיון שאינו מנוסח במילים בלבד.

עם כל תחושת הקודש לא נקשרה התרומה למקדש. במבוא למסכת מעשרות נדון בשאלת הבאת התרומות למקדש. אמנם יש עדויות שכך נהגו בימי הבית, אך לפחות לפי ההלכה אין לתרומה קשר למקדש. יתר על כן, חורבן המקדש לא גרם לזעזוע בשמירת התרומה. אחד הביטויים לכך שתרומה אינה כקרבן יש בכך שגם לנשים זיקה לתרומה. הן אוכלות ממנה, נאמנות לומר שפֵרות אלו תרומה ואף רשאיות להרים תרומה. מעניינת הקביעה שאישה אינה רשאית לתרום, שהרי אבי המשפחה הוא הבעל ורק הבעל רשאי לתרום, או מי שמונה לכך במפורש (פ"ד מ"ד), אבל בפועל מותר לה לתרום את האוכל שהיא מכינה לאכילת המשפחה. לכך הבעל נתן כאילו רשות, שהרי הפקיד את האישה על הכנת האוכל (תוס', פ"א ה"ו).

עמדתם העקרונית של חכמי בית שמאי היא שבכל מקרה שתרם, אף אם חרג מעט מכללי התרומה, תרומתו תרומה (ראו פירושנו לעיל פ"א מ"ד). עמדתם זו הובילה לסדרת הקלות באפשרות לתרום מן הרע על היפה, מהטמא על הטהור וממין על שאינו מינו (ראו פירושנו לפ"א מ"ד, מ"ח, מ"ט; פ"ב מ"א; פ"ד מ"ד, מ"ה). לעומת זאת בית הלל מקפידים על הרמת תרומות כתקנה לפי הכללים שנקבעו, ואם חרג מהם אין התרומה תופסת. בית הלל ובית שמאי חולקים גם בשיעור תרומה (פ"ד מ"ג). לפי שני הבתים אין השיעור קבוע ותלוי ברצונו של המפריש, ונקבעו שלוש רמות (אחד חלקי ארבעים, חמישים ושישים או אחד חלקי שלושים, ארבעים וחמישים). גם בכך יש חריגה ממצוות תרומה, שכן בדרך כלל אם נקבע שיעור, הרי הוא שיעור קבוע. סביר להניח שכל קביעת השיעורים היא מאוחרת ומבטאת שאיפה להחמרה ולהפיכת התרומה ממעשה סמלי למעשה שיש בו תמיכה כלכלית בכהונה. מהפך זה התחולל לפני ימי בית שמאי ובית הלל (סוף ימי בית שני).