משנת ארץ ישראל על משנה תרומות · פרק 5 · משנה 4

סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה – דין ביטול במאה מקובל על הכול, אבל לא בכל הנושאים הוא נאמר. עד עתה דובר על ביטול של תרומה שנפלה לקדושה פחותה (חולין, מעשר, מעשר שני), ואילו כאן מדובר על מקרה שבו נפלה התרומה הטמאה לתרומה טהורה. עד עתה דובר על העלאת התרומה והפיכתה לקדושה פחות, עתה מדובר על הפיכתה לטהורה וקדושה יותר, בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין – המשך המשנה כולל מעין "פרוטוקול" של הוויכוח בין התנאים הקדומים. קטעי ויכוח דומים פזורים במקורותינו¹⁷כגון משנה, ידים פ"ד מ"ג; מכשירין פ"ו מ"ח; תוס', כלאים פ"ה ה"ח; עדיות פ"א מי"ב-מי"ד; פסחים פ"א מ"ז ועוד. . בדרך כלל הנימוקים שלהם הגיוניים ובנויים על ניסיון להקיש ממקרה אחד, שדינו מוסכם, על מקרה אחר. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שההלכה התעצבה מהמקרה הפרטי לכללי. ההלכות הפרטיות הקדומות התגבשו בציבור, ועתה חכמים מתלבטים האם ניתן להרחיבם על מקרים נוספים, או האם ניתן ללמוד מה הדין במקרה החדש מתוך שלל התקדימים הקיימים.

אמרו בית הלל לבית שמי הואיל וטהורה אסורה לזרים ואף טמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה – העירוב יכול להעלות חפץ ממצבו הקודם. סאה חולין טמאים שנפלו למאה חולין טהורים עולים מטומאתם, וכן תרומה. הדין הקדום הוא שסאה תרומה עולה באחד ומאה, ולכאורה דין סאה של תרומה טהורה כדין סאה טמאה.

אמרו להם בית שמי לא אם העלו החולים הקלים המותרים לזרים את הטהורה – במקרה כזה (של תרומה) אכן הטמא הופך לטהור, אך זו טומאה קלה וקדושה מעטה, ואין זה דומה למקרה שלנו. הם שואלים: תעלה חמורה אסורה לזרים את הטמאה – העלאת תרומה טמאה נתפסת כחמורה יותר מהפיכת תרומה טהורה לחולין. המשך הדיון נמצא בתוספתא. אין ביטחון שכל הדיון אכן מקורי, אך אין סיבה לפקפק בכך שהחלק שבמשנה הוא מקורי, וזו ה"תשובה", כלומר חלק הדיון הפתוח בין התנאים. חלק זה של ויכוח (דיון) מכונה בספרותנו "תשובה", וכן הוא מכונה בירושלמי למשנתנו¹⁸ל"תשובה" ראו במבוא לפירוש המשניות. .

לאחר שהודו – העיקר חסר מן הספר. מתברר שבסופו של הדיון הממושך הודו בית שמאי לבית הלל. כך על כל פנים מסתבר מההמשך, וכן במפורש בירושלמי (מג ע"ג). מינוח זה מופיע במחלוקות נוספות בין הבתים. בדרך כלל המודים הם בית הלל¹⁹כדברי הרמב"ם "לא נמצא שום מקום לעולם שיחזרו בית שמאי לדברי בית הלל". לפי פירושנו אין זה משום שלא הודו, אלא שהעורכים לא ראו לנכון לספק מידע כזה שכן הוא נחשב בעיניהם לבלתי רלוונטי, שכן ההלכה כבית הלל. , אך אין להסיק מכך שבית הלל הודו יותר לבית שמאי, אלא שבדרך כלל ההלכה היא כבית הלל ועורכי המשניות היו מודעים לכך, וממילא אין משמעות לכך שבית שמאי מודים לבית הלל, הרי ברור שדעתם של בית שמאי נדחתה. כל זאת אף שלעתים קרובות ההלכה היא כבית שמאי; תנאים מאוחרים, כמו גם סתם משניות, מהלכים בדרכם, או שמרכיבים מפסיקתם חדרו לדברי תנאים מאוחרים²⁰חלק מהדוגמאות אסף ספראי, הכרעה כבית הלל. הירושלמי הוכיח שבית שמאי הם שהודו מתוך המשנה בטבול יום פ"ב מ"ז. . כאן ההודאה חשובה משום שרבי אליעזר אינו מקבל אותה במלואה.

רבי אליעזר – רבי אליעזר הוא מאחרוני בית שמאי, כפי שעולה ממקורות רבים, אומר תירום ותישרף – ה"הודאה" היא שאכן התרומה הטמאה הופכת לטהורה. אך בהתאם לדרכו של רבי אליעזר (לעיל מ"ב) יש צורך לפחות להרים סאה אחת, שהיא תהיה כביכול תחליף לתרומה הטמאה. הנימוק שם הוא שהסאה שהורמה היא זו שנפלה, כפי שפירשנו במשנה ב. גם רבי אליעזר יודע שאין זה כך, אלא שזהו מעין מעשה סמלי לשמר את הסאה שנפלה כמות שהיא. רבי אליעזר מודה לבית הלל שתרומה עולה ואין הערמה כולה נחשבת לתרומה טמאה, אך עדיין יש לבצע את המעשה הסמלי הזה, וחכמים אומרים אבדה במעוטה – זו המשמעות המלאה של ביטול ברוב.

במשנתנו הנוסח בדברי רבי אליעזר הוא "ותישרף", אבל בתוספתא (פ"ו ה"ד) "תרקב". חילוף דומה מצינו במשנה ב לעיל. קשה להבין מדוע במשנה ב צריכה התרומה להירקב וכאן להישרף, וקרוב לפרש ששני המונחים מתכוונים לאותו דבר, כפי שפירשנו שם.