משנת ארץ ישראל על משנה תרומות · פרק 6 · משנה 1

האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש – דין זה כתוב במפורש בתורה: "ואיש כי יאכל קֹדש בשגגה ויסף חמִשיתו עליו ונתן לכהן את הקֹדש" (ויקרא כב יד). חכמים פירשו את הפסוק בגונב תרומה, משום שכל הקטע בספר ויקרא שם עוסק בתרומה. הפסוק הקודם עוסק בבת כהן ואף המשנה הבאה עוסקת בבת כהן, ונראה שהעורך הושפע מסדר הנושאים במקרא¹על השפעת המקרא או מדרש ההלכה על סדר המשנה ראו במבוא, וכן במבואנו למשנת פאה. . לעניין זה תרומה היא כהקדש, זאת אף שיש הבדל גדול בין שני הנושאים. הקדש שייך לקודש, כלומר לה' (למקדש), ואילו התרומה שייכת לאדם פרטי, לכהן, אלא שעל אכילתה חלים דיני קדושה. חכמים רואים, אפוא, בתרומה מוצר משולב. הוא שייך מבחינה משפטית לכהן, ומבחינה דתית לה'. לכך תהיה השפעה על המשך ההלכות להלן. לדין עצמו מקבילה במסכת פסחים (פ"ד מ"ד), ומקבילה מנוגדת (האוכל מזיד) בפרק הבא.

אחד האוכל אחד השותה ואחד הסך – לכולם אותו דין. דינם של האוכל והשותה כמובן זהה, ואין ביניהם מאומה, והסך את גופו נתפס אף הוא כשותה. הסיכה היא מריחת הגוף בשמן, והיא נעשתה בכמה הזדמנויות. בבית המרחץ מרחו את הגוף לפני הטבילה במים החמים. לאחר מכן גירדו את השמן וכך ניקו את הגוף, כשהשמן משמש כסבון²סבון עשוי משמן זית היה מוצר נפוץ במזרח הקדום בתקופות רבות. . לאחר הרחצה סך אדם שנית את עצמו בשמן ריחני. הסיכה הייתה גם אפשרות לניקוי הגוף בין רחצה לרחצה. לפי ההלכה התנאית סיכה היא כשתייה³משנה, שבת פ"ט מ"ד; יומא פ"ח מ"א; מעשר שני פ"ב מ"א; שביעית פ"ח מ"ב; תוס', כריתות פ"ב ה"ב, עמ' 601 ועוד, ומקורות נוספים מאוחרים יותר. . עדויות לתפיסה הלכתית זו יש בפריווילגיות שהעניקו הערים היווניות למשתתפים היהודיים בפעולות הגימנסיון (קד', יב 120). המתאבקים בגימנסיון קיבלו מהעיר שמן בחינם. לפי ההלכה הקדומה נאסר לאכול שמן של גויים, ומתברר שהמתאבקים סירבו לקבל את השמן שסיפקה העיר. המשתתפים בהיאבקות בגימנסיון לא נמנו עם חוגי החכמים, אך גם הם סברו ששמן של גויים אסור אפילו בסיכה. הווה אומר, לדידם היה ברור שסיכה היא כאכילה, ומה שנאסר באכילה נאסר גם בסיכה. ואכן, סיכה היא כאכילה בכל הנושאים, בבחינת: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, תירושך – זה היין, ויצהרך – זו סיכה, והתורה קראה אותה אכילה" (ירו', מעשר שני פ"ב ה"א, נג ע"ב). עם כל זאת, התלמודים מעירים שלמעשה אין איסור סיכה זהה לאיסור אכילת תרומה. אכילה היא עברה על עצם חובת שמירת התרומה (והוא הדין באכילה ביום הכיפורים שהיא עברה על עצם חובת העינוי), וסיכה אסורה בצורה מובהקת פחות ודינה חמור פחות⁴ירו', יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד; בבלי, עד ע"ב. הירושלמי מעיר גם על שוני הלכתי בין האוכל בתשעה באב והסך בו, ולא נרחיב בכך. (איור 20).

אם כן, חומרת האיסור שונה. האוכל נתפס כעובר על עצם חובת שמירת התרומה ודינו כרת, ואילו הסך עונשו קל יותר. כמו משנת שבת כך גם משנתנו אינה מבחינה בין סיכה לאכילה, אבל אין בכך עדות ליחסה לעונש על הסך בשמן תרומה או על הסך ביום כיפור, ואין המשנה עוסקת אלא בעיקר ההלכה.

בתוספתא מובאים דבריו של רבי שמעון: "הסך יין של תרומה שוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" (תוס', פ"ז ה"א). כך הנוסח בכתב יד וינה, ולפי זה מדובר במי שסך ביין ולא בשמן. סיכה ביין היא סיכה שלא כדרכה. אמנם היו שנהגו כך במקרים מיוחדים, ובעיקר לתרופה. להלן נאסר על כהן לסוך ביין תרומה משום שיש בכך השחתת תרומה (תוס', פ"ט ה"י), וכן אין לסוך ביין של שביעית (משנה, שביעית פ"ח מ"ב; מעשר שני פ"ב ה"א). כמו כן אנו שומעים על סיכה ביין ממקורות נוספים, בעיקר מטעמי בריאות⁵תוס', פ"ט ה"ז; הי"ד; משנה, שבת פי"ד מ"ד ועוד. לסיכה ביין כנוהל רגיל ראו קצוף, הלכות. . נמצאנו למדים כי לעתים היה מי שעשה זאת אך הדבר לא נחשב לשימוש רגיל ותקני ביין, על כן מי שעשה כן אינו בבחינת אוכל תרומה ולכן אינו משלם את החומש. לפי הסבר זה רבי שמעון אינו חולק על המשנה אלא משלים אותה. אמנם המשנה אמרה שסיכה כאכילה, אך פירשנו שכך הוא עיקר הדין והמשנה לא עסקה בפרטים המשניים, כמו המשניות האחרות שקבעו שסיכה כאכילה ביום כיפור, אף שהדין שונה בפרטים המשניים. מן הראוי להעיר שבכתב יד ערפורט ובדפוס הנוסח הוא "הסך בשמן", ולפי נוסח זה רבי שמעון חולק על המשנה. לנוסח כתב יד וינה עדיפות טקסטואלית, כפי שהראה ליברמן על אתר.

התשלום מורכב משני חלקים, קרן וחומש. הקרן היא החזר ההפסד, ויש בה מרכיב מובהק של דיני ממונות רגילים, ואילו תשלום החומש הוא קנס וכפרה על חילול הקודש. על כן הגונב במזיד פטור מחומש, שכן אין לו כפרה. דינו של האוכל תרומה במזיד יידון בפרק הבא.

אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה – דין האוכל את שתיהן שווה.

משלם חומשה וחומש חומשה – מתוך ההקשר נראה שבמשנה חסר כאילו משפט האומר שהוא הדין במי שאוכל את חומש התרומה שניתנה לאחר גנבה או אכילה. האוכל אותה משלם קרן וחומש כמקודם, וחמישית של החומש כקנס על החומש שאכל. הסבר זה דחוק, שהרי העיקר חסר מן הספר. בירושלמי: "ויסף חמישיתו – שיהא הוא וחומשו חמשה" (מד ע"א; תורת כהנים, אמור פרק ו ה"ד, צז ע"ב). כלומר, החומש אינו חמישית מהקרן אלא חמישית מקרן וחמישית, כך שהחומש הוא חמישית מהתשלום הכולל. אם אכל מאה ק"ג החומש הוא 25 ק"ג, כך שהחומש (25 ק"ג) הוא חמישית מהתשלום הכולל (125 ק"ג), וכרבע מהקרן. ייתכן שדברי הירושלמי הם תוספת למשנה, וייתכן שהם פרשנות לה, וכך יש להבין את המשנה: משלם חומשה – משלם את הקרן והחומש, וחומש חומשה – החומש הזה הוא חומשו של התשלום הכולל. יהא פירוש המשנה אשר יהא, יש גם החולקים על הירושלמי, ובתלמוד הבבלי מובא שהחומש הוא חמישית מהקרן (מלבר) בלבד (בבלי, בבא מציעא נד ע"ב).

מבחינתו של האוכל אין לטומאה משמעות, בכל מקרה אסור לו ליהנות מהתרומה⁶אלא אם כן הוא כהן בעצמו, או שרוצה למסור אותה למכרו הכהן. . אבל מבחינתו של הכהן ההבדל גדול. האוכל תרומה טהורה הזיק לכהן וגרם לו הפסד כדמי התרומה, לעומת זאת האוכל תרומה טמאה הזיק נזק קטן למדי. אם אכל שמן הזיק דמי שמן תאורה, אבל אם אכל חיטים או יין הנזק מזערי, שכן הכהן אינו יכול להפיק מהתרומה אלא מעט. בהלכה מכונה ערך זה "דמי עצים", הכסף שהפֵרות שווים אם ישתמשו בהם להסקה. התוספתא חולקת על משנתנו ואומרת: "האוכל תרומה טמיאה משלם דמי עצים לכהן" (פ"ז ה"ב). אין בתוספתא התייחסות לחומש, ואולי עליו לשלם את החומש במלואו.

אינו משלם תרומה אלא חולים מתוקנים – התשלום נעשה בחולין מתוקנים, כלומר לאחר הפרשת המעשרות והתרומות. בכך יש קנס נוסף לאוכל או לגנב. לכאורה די היה אם ישלם בפֵרות טבל, שהרי אם ניתן לטבל דין תרומה הוא פטור ממעשרות ותרומות. אבל הכוונה היא שהגנב האוכל (או האוכל ללא גנבה) יפסיד פעם נוספת. הוא יפריש מעשרות ותרומות כהלכה, ואת הפֵרות המתוקנים ייתן לכהן. ברם, בתוספתא שנינו: "תשלומי תרומה וחומשה וחומש חומשה מותר העומר ושתי הלחם... ותוספת הביכורין, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בית שמיי מחייבין ובית הלל פוטרין" (דמאי פ"א הכ"ח). לפי ההקשר המדובר הוא בחובת הפרשה מדמאי. בפירושנו למשנה שעליה מתבססת התוספתא (דמאי פ"א מ"ג) ראינו כי לעתים פטרו מדמאי משום ש"אימת מעשרות עליו", וודאי יפריש מעשרות מהקדש⁷כן מפרש הירושלמי לדמאי פ"א ה"ג, כב ע"א. . לעתים נקבעה ההלכה שפטור מדמאי משום שהחיוב במעשרות אינו מובהק, ופטרו במקרה של ספק את מה שחיובו ספק בעצמו. זאת ועוד. בפירושנו למשניות שונות במסכת דמאי ראינו כי לעתים המשנה אומרת שדבר נפטר מדמאי והכוונה שפטור גם ממעשרות ודאי, "לא שנייא בין דמאי בין ודאי פטורין"⁸ירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג, וראו פירושנו למשנה זו. . אם כן, גם התוספתא עשויה לרמז על אפשרות שמשנתנו קרובה לדעת בית שמאי⁹על סתם משניות כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. , ולדעת בית הלל התשלום פטור ממעשרות, או שלפחות חיובו ספק בלבד. עם זאת, כאמור, ניתן גם לפרש את התוספתא שאימת קודשים עליו ולא ירצה להכשיל את הכהן, וגם בית הלל סבורים שתשלומי תרומה חייבים במעשרות לחלוטין, אלא שאם הם דמאי הם פטורים ממעשרות.

והן נעשים תרומה והתשלומין¹⁰י, ט, נ – "התשלומים". תרומה – הקרן והתשלום של החומש הופכים לתרומה לכל דבר, וכן במקבילות (כגון תוס', טהרות פ"א ה"ו, עמ' 601). בירושלמי מתנהל דיון האם הם תרומה לגמרי או שגידוליהם חולין, ונדון בכך להלן (פ"ט מ"ד), שם נראה שהשימוש במינוח "תרומה" אף למה שאינו לחלוטין תרומה הנו רגיל.

אם רצה הכהן למחול אינו מוחל – אדם רגיל יכול למחול על נזק שנגרם לו. גם הכהן רשאי להחזיר כספים לישראל, אך אין הוא יכול למחול על אכילת תרומה שכן אכילת התרומה היא בבחינת גנבה מרכוש הקודש. בירושלמי מובאים דינים שונים בדבר תשלומי תרומה שקדושתם מעט קטנה יותר מתרומה רגילה. הדבר בא לידי ביטוי בדינם של "גידולי תרומה". אם גזל תרומה רגילה וזרעה אלו גידולי תרומה והם כתרומה, אבל גידולים של תשלומי תרומה מעמדם מעט נחות יותר. לא נפרט כאן דינים אלו, אך יש לציין שוב את הפירוט בשלל המקרים השונים.

מחילת הכהן משמעה גם אפשרות שהכהן נתן לישראל את התרומה. גם במקרה זה החטא של אכילת התרומה נותר במקומו, הכהן אינו רשאי למחול על קדושת הפֵרות והוא זכאי להחזר כפעולה הנעשית בקודש. התשלום במקרה זה הוא תרומה לכל דבר, כל זאת בניגוד לאוכל במזיד שדינו יידון בראשית הפרק הבא.