רש״ש על משנה כלאים · פרק 3 · משנה 1

בתוי"ט ד"ה ר"י אומר ששה. בירושלמי מפרש טעמא דר"י כו'. זרע זרעה זרעיה זרועיה [וכ"ה בר"ש]. והוסיף התוי"ט וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד וקשה דכמו דדריש זרע זרעה נדרוש נמי צמח צמחה. וכמו דדריש תוציא חד נדרוש נמי תצמיח חד (ולפי דרכי המליצה באמת תצמיח מיותר. דהיה די בתיבת תוציא לשמש לשתיהן ר"ל לארץ ולגנה) וכן בגמרתינו דרשינן תצמיח אליבא דת"ק (בפ' ר"ע) אשר ע"כ נראה דלהירושלמי לא דרשינן לא תוציא ולא תצמיח רק הכל מן צמחה וזרועיה לת"ק דרשינן צמח צמחה תרי. זרע זרעה זרועיה ג'. ולר"י דרשינן ג"כ זרעיה זרועיה:

בפירוש הרמב"ם [מובא בתוי"ט] בדברי ר"י. ותמצא המרחק כו' שהם משתנים מצלעות כו'. ר"ל דהמרחק בין המסומנים אינו כפי אורך הצלע המעוין שהוא 5/4.1. אלא כפי אורח קו הישר אשר תמשך בינם על זוית נצבת ואם תרצה לידע אותו תחלק השטח שבינם שהוא ג' טפחים על צלע המעוין שהוא 5/9. ויצא 3/2.1. והוא שיעור המרחק האמיתי. וכמבואר כ"ז ליודע בחכמת המשולשים. והוא משתנה בפחות משיעור צלע המעוין. והתוי"ט במחכ"ת שגה בזה. וכן בפי"ב דאהלות מ"ז כמש"כ שם. גם מה שהקשה לשטת הרמב"ם למה ל"פ ר"י ברישא לק"מ משום דאם יזרע ששה לא יכיל מקום הזרוע רק ח"י טפחים. ובחמשה הוא כ"ד: