עד שתצא נפשו. כדדריש בסיפרי בפרשת פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות ומכאן אתה דן לשרץ וממעט מפרפר: מגוייד. מלשון (דניאל ד׳:י״א) גודו אילנא: זוקק ליבום. דכל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה לינשא: ופוטר מן היבום. דאם מת והניח בן גוסס אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: מאכיל בתרומה. את אמו כגון בת ישראל לכהן ופוסל אמו מן התרומה אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אין מטמאין עד שתצא נפשם: הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין (דף כא.) אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש רבי אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף דרבי אלעזר בר שמעון והתם גרסינן כזנב הלטאה כלומר פירכוס זה דומה לזנב הלטאה. תני"א בתוספת"א [רפ"ב] ישראל ששחט בהמה טמאה לעובדי כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות כולה מייתי לה פרק העור והרוטב (חולין דף קיז:):
קריאה במקור
ר"ש משאנץ על משנה אהלות · פרק 1 · משנה 6
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Talmud Bavli, Vilna, 1880.
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: cf5157499d019bc38511015b901d5e858b569079be81e05abf44302c56c2e4d6