משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 2 · משנה 3

המשנה ממשיכה בפירוט הכלל שחומר בנדרים מבשבועות.

יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה – עד כאן הכלל, ומכאן הפירוט.

כיצד – פירוט בסגנון כזה מצוי בעיקר בתוספתא, ולעתים המשנה היא כתוספתא למשנה הקודמת³⁵וויס, משניות שהן תוספתא. .

אמר הרי אני נזיר אם אוכל – וחזר ואמר: הרי אני נזיר אם אוכל הרי אני נזיר אם אוכל – כלומר הצהיר עוד פעמיים על נזירות מותנה, ואכל – עבר על הנדר ועתה הוא חייב בנזירות. כמובן הוא הדין בכל נדר אחר.

חייב על כל אחת ואחת – הוא נדר שלש פעמים, וחייב בשלושה נדרים נפרדים. אבל אם אמר: שבועה שלא אוכל – וחזר ואמר שבועה שלא אוכל – וחזר פעם נוספת ואמר שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת – אין השבועה השנייה (והשלישית) חלות כלל, שכן אין כפל שבועות על אותו דבר.

המשנה מניחה, לצורך הדוגמה, שנדר כזה שכלל תנאי (אם אעשה כך אהיה נזיר) הוא נדר תקף, ומי שנדר נזירות בדרך זו חייב בה. הלכה זו אינה פשוטה, וכן שנינו: "זו טעות טעה נחום המדי כשפתח בנדר. היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד 'הריני נזיר שזה פלוני', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין זה איש פלוני'; 'הריני נזיר שאחד מכם נזיר', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר'; 'הריני נזיר ששניהם נזירין', ואחד אומר 'הריני נזיר שכולם נזירין', בית שמאי אומרים כולן נזירין ובית הילל אומרים אינו נזיר אלא ממי שלא נתקיימו דבריו, ויביאו קרבן בשותפות. רבי יהודה אומר משום רבי טרפון אין אחד מהן, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אמר רבי יוסי אומרים היו בית שמאי: באומר 'הריני נזיר שזה יוסף' ונמצא יוסף, 'שזה שמעון' ונמצא שמעון, שהוא נזיר. ראה אנדרגינוס ואמר 'הריני נזיר שזה איש', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין זה איש'; 'הריני נזיר שהיא אשה', ואחד אומר 'הריני נזיר שאינה אשה'; 'הריני נזיר שהוא איש ואשה', ואחד אומר 'הריני נזיר שאינו איש ואשה'; 'הריני נזיר שאחד מכם נזיר', 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר', 'ששניכם נזירין', 'שכולכם נזירין', כולם נזירין וכולם מונין לתשע נזירות" (תוס', נזיר פ"ג הי"ט)³⁶הבבלי הכיר את המחלוקת אך מצטט רק את דברי רבי טרפון, ואין בהם ביטוי לדעת בית שמאי ובית הלל. ראו עירובין פב ע"א; חגיגה י ע"א; נדרים יט ע"ב, ועוד. . אם כן, שלוש דעות הן: בית הלל סבורים שהתנאי מהווה בסיס לנדר, ורק אם התנאי קיים הנדר מתקיים; בית שמאי סבורים ששומעים להצהרת הנדר בלי קשר לתנאי, ורבי טרפון, הקרוב לבית שמאי בדרך כלל, נוקט בעמדה הפוכה. נזירות אינה תלויה בתנאי, ולכן הנדר בטל. עמדתו קרובה לעמדת בית שמאי בכך ששניהם מסכימים שנדר על תנאי בטל, אלא שרבי טרפון סבור שהנדר בטל, ובית שמאי סבורים שהתנאי בטל.

בתוספתא שם מובאת סדרת הלכות על מקרים דומים שבהם "תלה נדרו ב..." (פ"ג ה"ז ואילך), ומקבילות רבות לדיון זה. לא כאן המקום להרחיב בכך ונסתפק בכך שמשנתנו כבית שמאי, וחלק מהברייתות בתוספתא שם הן כבית שמאי או כרבי טרפון³⁷על ברייתות שנסתמו כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

ההלכה שאין שבועה בתוך שבועה חוזרת במסכת שבועות (פ"ג מ"ז): "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה [שבועה שלא אוכלנה]"³⁸כך בכתב יד קופמן, נמחק בקו, וקיים בכל יתר עדי הנוסח. . המשנה מדברת על שבועה כפולה, ומבחינה זאת דין שבועה כפולה כשבועה משולשת, והשילוש אינו מעלה ואינו מוריד. השאלה היא האם אלו שתי שבועות נפרדות, ואם אכל יהא חייב על שתיהן, או שזו שבועה אחת. המשנה שם קובעת: "ואכלה אינו חייב אלא אחת". גם כאן חל אותו עיקרון שאין שבועה חלה על מה שהוא כבר מושבע ועומד. השבועה הראשונה הפכה את הכיכר לאסורה, ואיסור נוסף איננו מוסיף דבר.

בתוספתא מובאות שתי הלכות. האחת עוסקת במקרה מורכב יותר של שבועות סותרות: "[1] שבועה שלא אוכל, וחזר ואמר שבועה שאוכל. אכל – על האחרונות לוקה מיד, ועל הראשונות אם אכל חייב, ואם לא אכל פטור" (פ"ב ה"ג), ובהמשך: "[2] שבועה שאוכל, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל, ושלא אוכל, ושלא אוכל – על האחרונות לוקה מיד, ועל הראשונות אם אכל פטור אם לא אכל חייב שבועה. [3] שלא אוכל, ושלא אוכל, ושלא אוכל, ואכל – אינו חייב אלא אחת, שלא אמר את האחרונות אלא לידון את הראשונות. [4] שבועה שלא אכלתי, ושלא אכלתי, ושלא אכלתי – חייב על כל אחת ואחת, זה חומר לשעבר מלעתיד לבוא" (שבועות פ"ב ה"ד, עמ' 447). המקרה השלישי הוא המקרה שבמשנה, והתנא מסביר שהשבועה השנייה והשלישית באו רק לחזק ולהחמיר ("לידון")³⁹"לידון" – לעשות "דין", כלומר קל חומר, להפוך אותה לחמורה יותר. את הראשונה, ואין בהן שבועה נוספת. המקרה הרביעי דומה למשנה, אבל הוא מדבר על העבר. כאן אין השבועות האחרונות חלות על השבועה הקודמת, אלא כל אחת עומדת בפני עצמה. זאת ועוד. השבועה לעתיד (מקרה 3) מדברת על אכילה מוגדרת של מזון מסוים. הירושלמי אף תובע שיאמר במפורש "שלא אוכל ככר זו" (שבועות פ"ג ה"ז, לד ע"ד). השבועה על העבר היא כללית יותר, וכל שבועה עומדת בפני עצמה. השבועות אינן חלות זו על זו, אלא הן מקבילות. המקרה הראשון מדבר על שבועות סותרות, וכנראה יש לתקן את לשון התוספתא: לא "אכל על האחרונות" אלא "על האחרונות", כמו הניסוח במקרה השני. במקרה הראשון מדובר בשבועות סותרות. השבועה הראשונה חלה, והשנייה היא שבועת שווא, שכן היא סותרת את הראשונה. הוא חייב על אמירת שבועת השווא, בלי קשר לשאלה אם אכל ואם לאו. על השבועה הראשונה הוא לוקה רק אם הפר את השבועה (אכל). המקרה השני כולל גם שבועות סותרות, וגם שבועה כפולה. כל השבועות האחרונות הן שבועה אחת (כמו במקרים 4-3), וחייב מיד קרבן על שבועת השווא (כמו מקרה 1), ועל השבועה הראשונה חייב רק אם הפר אותה, כמו במקרה הראשון.

לכאורה אין שבועה חלה על שבועה קודמת, משום שהוא כבר מושבע ועומד, ואין שבועה חלה על איסור. במשנה הקודמת ראינו קל וחומר שהנשבע לבטל מצווה דינו יהא לפחות כמי שנשבע בעצמו. כפי שראינו במשנה הקודמת היו גם דעות ששבועה חלה על איסור, על כן מבחינה משפטית יש מקום לטענה שבעלי עמדה זו יחלקו גם על משנתנו. אבל גם אפשר שחכמים הבחינו בין שבועה על איסור מהתורה לבין שבועה על מה שהוא נשבע בעצמו, וההשוואה נגועה ב"משפטיות יתר".