משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 10 · משנה 8

הפר נדרים כל היום – במשך היום שבו נידר הנדר, ולא במשך עשרים וארבע שעות (בלשון ימינו) מרגע הנדר.

ויש בדבר להקל ולהחמיר – לעתים זמן ההפרה קצר, ולעתים ארוך. הניסוח "יש בדבר להקל ולהחמיר" מופיע בסדרת הלכות אחרות. לעתים זו שיטת עריכה המרכזת הלכות שיש בהן להחמיר ולהקל (כגון משנה, ערכין פ"ג מ"א-מ"ד; ערלה פ"ב מ"ז), ובמקרה שלפנינו אין סדרה של הלכות הערוכות לפי קו מנחה זה אלא הלכה בודדת.

כיצד³⁰חסר ב-ר. – זו משנה הערוכה כעין תוספתא. הסיפא מכירה את הרישא ומפרשת אותה.

נדרה בלילי שבת – לפי ההקשר "ליל שבת" הוא רגע כניסת השבת, מפר בלילי שבת – במשך כל הערב של שבת, וביום השבת עד שתחשך – משתחשך חל מוצאי שבת והיממה הסתיימה.

נדרה עים חשיכה – בדיוק כשחשכה, כלומר ביום שישי לפני שחשכה, לפנות ערב, מפר עד שלא תחשך – עומד לרשותו זמן קצר להפרה, עד שתחשך ויתחיל יום אחר (יום השבת), שאם לא הפר וחשיכה – ויש נוסחאות "שאם חשכה ולא הפר", והיא היא, אינו יכול להפר – שכן עבר "יום שמעו".

האלטרנטיבה לפרשנות שבמשנה היא "מעת לעת", כלומר עשרים וארבע שעות מרגע הנדר, ואז משך זמן ההפרה קבוע. בתוספתא מובא: "רבי יוסה בי רבי יהודה ורבי לעזר בי רבי שמעון אומרים הפר נדרים מעת לעת. כיצד..." (פ"ו ה"א). ההמשך אינו מסביר את "מעת לעת", אלא עובר לעניין אחר. בירושלמי ובבבלי מוצגות משנתנו והברייתא כדעות חולקות, משנתנו כרבי יוסי ברבי יהודה והתוספתא כרבי אלעזר ברבי שמעון³¹בעדי הנוסח לבבלי מופיעות נוסחאות שונות בדבר שמות החכמים החולקים. .

בכתב יד רומי 110 (ר) נוספה פִסקה המצויה גם בתוספתא בדבר נוסחאות ההפרה, והמסקנה היא שההפרה צריכה להיות מפורשת. אין זו משנה, אלא ברייתא שחדרה מהבבלי עז ע"ב.

הפרת נדרים בשבת

שני התלמודים מסיקים ממשנתנו שמפרים נדרים בשבת, שהרי אחרת יפוג תוקף ההפרה. הלכה זו נשנית במפורש במשנת שבת (פכ"ד מ"ה). התוספתא שם (פי"ז הכ"ד) מסבירה בפשטות שמדובר ב"נדרי שבת", כלומר בנדרים שנדרה האישה בשבת, שהרי אם הבעל לא יפר את הנדר מיד תפקע זכותו. ברם, בתלמוד הבבלי שם (קנז ע"א) התחבטו אם מותר לבעל להפר נדר רק אם הוא לצורך השבת (כמו בסיפא) או כל נדר, והכריעו כדעה השנייה, בניגוד לפשט המשנה ולפירוש התוספתא. עוד יוצא מהמשנה שמותר להפר נדרים רק ביום ובמוצאי שבת כבר אי אפשר להפר את הנדר, אך הבבלי שם מביא ברייתא שלפיה נשמרת הזכות להתרת נדרים במשך 24 שעות ("מעת לעת" – התוספתא שלנו). שתי הפרשנויות שצוינו לעיל יש בהן חריגה מפשט המשנה, והן תלויות זו בזו. אם אכן ניתן להפר נדרים במוצאי שבת (כשהאישה נדרה את הנדר במשך יום השבת) הרי שאין צורך להפר את הנדר בשבת, ולבעל תישמר זכותו גם במוצאי שבת. על כן יש צורך לפרש שמדובר בנדר לצורך השבת, והפרתו דחופה. להלן נראה שפירוש זה חיוני להבנת רצף הדינים במשנה.

הבדל גדול יש בין הפרת נדר, שהיא פעולה פרטית של הבעל, ובין שאלה והתרת הנדר שהוא מעשה בית דין, ציבורי ולפי כללי הטקס. על כן ההבדל ההלכתי איננו רק תוצאה של הצורך להפר את הנדר בו ביום, אלא גם תוצאה של ההבדלים באופן הביטול.

עוד מוסיף הבבלי שהפרת הנדר בשבת צריכה להיעשות בדרך מיוחדת, כאילו שלא במפורש. התלמוד משקף, אפוא, הסתייגות מהפרת נדר בשבת, הסתייגות שפגשנו גם בתלמוד הבבלי למסכת שבת. הבבלי מצטט מחלוקת קדומה: "בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו, ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו" (עז ע"ב). המחלוקת היא כפולה. בית שמאי תובעים שהפרת הנדר תהיה בקול רם, "מוציא בשפתיו", ובית הלל אומרים שאין בכך צורך. בשבת בית שמאי מוותרים על הביטול בקול רם, מתוך ההסתייגות מהפרת נדרים בשבת. בתוספתא נדונה רק המחלוקת הראשונה: "חומר בהקם שאין בהפר, ובהפר שאין בהקם, שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת, האיש מקים בלבו ואין האיש מבטל בלבו..." (פ"ז ה"ה). ברייתא זו היא כבית שמאי והיא מצטרפת לרשימה הגדולה של ברייתות שנסתמו כבית שמאי³²לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

דומה שמותר להסיק שבית שמאי מסתייגים מהפרת נדרים בשבת, ובתלמודים נשמע הד לדעה זו.

כאמור, בכתבי היד יש לעתים תוספות למשנה והן ברייתות בבבלי.