משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 6 · משנה 9

הנודר מן היין מותר ביין תפוחים – שלישייה זו של דבש תמרים, חומץ סתווניות ויין תפוחים נזכרת בסדרת מקורות שנידונו במשנה הקודמת. מסקנתנו הייתה שאלו נחשבו למוצרי מזון שוליים, שימוש לא רגיל ונחות של הפרי. יין התפוחים נזכר מספר מועט של פעמים, והדבר מובן שכן גידול התפוחים בארץ ישראל היה בעל חשיבות משנית בלבד, ורק בגליל העליון ניתן לגדלו. עם כל זאת, הגדרתו כ"מוצר שולי" מופרזת. אין הוא בבחינת יין, אבל הוא משקה מוכר. ביין תפוחים לא ערבבו יין, אך יין תפוחים של נכרי נאסר בגלל החשש שמא זויף, כלומר שמא ערבבו בו יין רגיל. חשש זה קיים היה רק ביין פרטי, ולא ביין תפוחים שנוצר בבית מלאכה מסודר (תוס', עבודה זרה פ"ד [ה] הי"ב, עמ' 467). בתלמוד הבבלי מובא סיפור מעניין המעיד על טיבו של היין: "תנו רבנן: פעם אחת חש רבי במעיו. אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר? אמר לפניו רבי ישמעאל בן רבי יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא. אמר לו: כל כך היה בידך ואתה מצערני! בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא. אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים" (עבודה זרה מ ע"ב). מהמעשה עולה שהיין שימש גם לרפואה⁶⁶גם התפוח עצמו נחשב לבעל סגולות מרפא, ראו תוס', בבא מציעא פ"ז ה"ד; ירו', פ"ח ה"ד, לח ע"א. , ושהייתה התחבטות בדבר כשרותו. ההלכה בתוספתא מבטאת, אפוא, את סיומו של הבירור. זאת ועוד; מסתבר שיין התפוחים היה מוצר יבוא מקובל, ויין תפוחים שייצרו יהודים היה כנראה נדיר. משנתנו מעידה כי היה יין כזה שיוצר בידי יהודים.

מן השמן מותר בשמן שמשמין – בתוספתא: "מן השמן מותר בשמן שומשמין, ומקום שמסתפקין בשמן שומשמין, אסור אף בשמן שומשמין" (פ"ג ה"ג). בארץ ישראל סתם "שמן" הוא שמן זית, והשימוש בשמן שומשומים היה נדיר ביותר. גרעיני השומשום מכילים שמן רב, ויש המפיקים מהם שמן לשימוש שוטף גם בימינו. במשנה אחרת קובע רבי טרפון שבשבת "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד" (שבת פ"ב מ"ב). רבי טרפון היה עשיר, תושב לוד. הוא תובע שימוש בשמן המהודר והטוב. בארץ ישראל היה שמן הזית מקור השמן העיקרי, וכל יתר השמנים היו משניים בחשיבותם ויש להניח גם באיכותם. אבל בתוספתא מתואר הדיון בבית המדרש. רבי טרפון אמר את דבריו, ואז "עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שמשמין⁶⁷שמן שומשומין היה השמן המשובח ביותר בבבל, ראו בבלי, שבת כג ע"א. שם נאמר ש"כל השמנים כולן יפין לנר [חנוכה], ושמן זית מן המובחר", ואביי הבבלי העדיף שמן שומשומין. ההיגד "שמן זית מן המובחר" מייצג את המצב בארץ ישראל, כמובן. בארץ ישראל היה ייצור שמן השומשום מצומצם, אך ברור שגידלו שומשומים גם בארץ ישראל, כפי שעולה מתוספתא תרומות פ"י הט"ו העוסקת בהפרשת תרומות מצמח זה. ? מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד? מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות? מה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא זה ולא זה"⁶⁸היא קפדוקיה, פרובינציה רומית חשובה במרכז אסיה הקטנה, תורכיה של היום. , ומסכמת התוספתא "אין לך אלא מה שאמרו" (שבת פ"ב ה"ג). המסורת חוזרת בתלמודים בהבדלים קלים ברשימת הארצות וברשימת השמנים. ברוח זו מפרש הבבלי: "הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית. מקום שמסתפקין מזה ומזה, אסור בזה ובזה" (נג ע"א)⁶⁹בבלי, שבת כו ע"א; ירו', פ"ב ה"ב, ד ע"ד. .

אם כן, שוב לפנינו הבדל בתרבות החקלאית. גם בארץ ישראל יכולים היו לייצר שמן שומשומין, אבל לא "בזבזו" את השומשום הנדיר על שמן, שכן את השמן ניתן להפיק מזיתים שהיו פרי מצוי ביותר. אבל בבבל הזיתים נדירים יותר, ואת השמן הרגיל והאיכותי הפיקו מגרעיני השומשום. מבחינה חברתית ראוי דיון זה לשתי הערות משלימות. שמן זית היה השמן הנפוץ בארץ ישראל, וודאי שנחשב לשמן המעולה והאיכותי. השמנים האחרים נפוצים היו בתפוצות. ההלכה של רבי טרפון מתאימה בעיקר לארץ ישראל, וחבריו תבעו לכלול את צורכי התפוצות בנורמה ההלכתית. מעבר לכך, רבי טרפון היה אמיד ויכול היה לתבוע את קיום המצווה בשמן זית, אולם חכמים מדגישים גם את צורכיהם של אחרים שמצבם הכלכלי היה טוב פחות. רבי יוחנן בן נורי היה עני⁷⁰בירו', פאה פ"ח ה"א, כ ע"ד, נמסר מנהגו באיסוף פאה ולקט, שהן מתנות עניים בלבד. , ואין זה מקרה שהוא מעלה את צורכי הציבור האמיד פחות שאינו יכול להרשות לעצמו נר הבוער בשמן זית.

התוספתא שלנו עולה בקנה אחד עם משנת שבת. משתיהן משתמע שבארץ ישראל שמן הזיתים הוא השמן הרגיל. אם כן, משנת שבת והתוספתא מייצגות בסתם את ארץ ישראל, אך מכירות את התנאים בחוץ לארץ (בבל) ומתייחסות לכך. ההתייחסות ההלכתית למציאות בבבל בתקופת התנאים מועטה, שכן יהדות בבל בכלל תפסה רק מקום שולי. עם זאת, חשוב להעיר שבכל זאת חכמים מכירים מציאות בבלית ומתייחסים אליה. לעומת זאת מעטות יותר הדוגמאות להלכות המשקפות רֵאליה של יהדות מצרים⁷¹ראו עוד משנת ידים פ"ד מ"ג; תענית פ"ג מ"ז לפי פירושנו שם; עירובין פ"ג מ"ח, ועוד. . הדיון בבית המדרש מציג את מסורת ההלכה כמי שדואגת גם לצורכי בני התפוצות ומייצגת את תנאיהם. גם אזכור הנפט באותה משנה מבטא מצב דומה, שכן בתקופת המשנה השתמשו רק בבבל בנפט גולמי. מכל מקום, אנו למדים שהמסורת התנאית אינה משקפת רק את תנאי החיים בארץ ישראל. יש צורך להתחשב בשיקול זה גם בבירור פרקים אחרים של התרבות החומרית המשתקפת ממקורות חז"ל.

ומן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתוונית – הסבר הלכות אלו נדון לעיל, ולמעשה זהו הניסוח ההפוך של משנה ח והרישא של משנה ט. בחלק מהמשניות לעיל מופיע ניסוח כפול: הנודר מ- א מותר ב- ב, וההפך. משנתנו היא אמנם ניסוח כפול מעין זה, אך אינה תמונת ראי מלאה של ההלכות הקודמות, שכן חסר בה "הנודר מתפוחים מותר ביין תפוחים". סביר יותר לפרשה כניסוח חילופי של ההלכות הקודמות, והיא הובאה כהכפלה בגלל ההמשך. עורך המשנה הכיר ניסוח מקביל זה בהלכה קדומה אחרת, והביא את כולו כדי שלא לקטעו.

מן הכרישים מותר בקפלוטות – כריש הוא כריתה תרבותית, המכונה כיום פורי (איור 68). הירושלמי מזהה את כרישי השדה עם הקפלוטין (ירו', כלאים פ"א ה"ב, כז ע"א). זאת כפירוש למשנה שם הקובעת שכרישים ו"כרישי שדה" אינם כלאיים זה בזה. "כריש שדה" הוא זן של כריש הגדל בצורה לא תרבותית, בחוץ, ללא זריעה ואיסוף המאפיינים חקלאות מתוכננת. ממשנתנו משמע שקפלוטות קרובים לכרישין, אך הם מין שונה במקצת. התוספתא מוסיפה שיש "מקום שקורין לקפלוטות כרישין" (פ"ג ה"ו). נמצאנו למדים שבירקות קרובים עברו השמות מזה לזה. ממשנת שביעית משמע שהכרישים נמנים עם הירקות הנשמרים, כלומר הם גידולי תרבות (וחייבים בשביעית – משנה, שביעית פ"ז מ"א). לעומת זאת נראה שהייתה מחלוקת באיזו מידה נחשבים כרישי השדה לירק נשמר (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב).

מהתוספתא משמע שקפלוטות הם צמח שיש לו שורש עבה יחסית לצמחי בצל⁷²משנה, תרומות פ"ט מ"ו ופ"י מ"י; תוס', פ"ט ה"ג. , ושיש לו גם בצל, בערך בגודל של הבצל הרגיל⁷³ירו', תרומות פ"ב ה"ג, מא ע"ג: "אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו", וכן ירו', שבת פ"ג ה"א, ה ע"ד, וראו גם ערלה פ"ב ה"ו, סב ע"ב. . זמן ההבשלה הוא בקיץ, מעצרת ועד חנוכה⁷⁴ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג; והשוו ירו', שביעית פ"ו ה"ד, לז ע"ג. . ברם, כל זה אינו מאפשר לזהות את כרישי השדה או הקפלוטים במדויק.

מן הירק מותר בירקות שדה – גם כאן "ירקות" הם ירקות תרבות שנזרעו ונאספו, ו"ירקות שדה" הם ירקות בר שנלקטו משולי השדות. "ירקות שדה" מותר ללקט בשביעית, שכן הם לא נזרעו בשנת שביעית אלא גדלו הפקר⁷⁵משנה, שביעית פ"ז מ"ג; פ"ח מ"ד; פ"ט מ"א, ועוד. . הניגוד ל"ירקות שדה" הוא "ירקות הגינה" (תוס', כלאים פ"א ה"א, ועוד)⁷⁶ראו עוד הנספח למסכת עירובין. .

מפני שהוא [שם] – נוסף בשוליים, לאוי – זהו ניסוח קצר של הטיעון שנידון במשנה הקודמת. הטיעונים אינם זהים. הטיעון של רבי יהודה בן בתירא מעט מצומצם יותר, והנימוק במשנתנו רחב ומקיף יותר. ברייתא בירושלמי מוסיפה: "הנודר מן הירק בשביעית אסור בירקות השדה" (לט ע"ד; שביעית פ"ו ה"ד, לז ע"א; בבלי, נדרים נג ע"א). בשנת שביעית אין ירקות תרבות, לכן סתם נדר מירק כולל את "ירקות השדה" שהם הירקות היחידים שיש בנמצא. המונח "שם לוואי" מופיע בהקשרים הלכתיים שונים, והוא מהווה גורם הלכתי בכמה נושאים אחרים. כך, למשל, השימוש באזוב להזאת מי חטאת מחייב אזוב רגיל ולא אזוב מדברי (משנה, נגעים פי"ד מ"ב ומקבילות); "מים" סתם אינם מי כיור (בבלי, זבחים כב ע"ב ועוד); צמר האסור בכלאיים הוא צמר רגיל ולא צמר גמלים (ירו', כלאים פ"ט ה"א, לב ע"א ועוד); דבש רגיל הוא דבש דבורים ולא דבש גזין וצרעות (משנה, בכורות פ"ז מ"ב), ודוגמאות נוספות.