משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 8 · משנה 1

המשנה ממשיכה בהגדרת היקף נדרים, ועתה בהגדרה של היקף הזמן שבנדר. כבר בסוף הפרק הקודם נזכר מרכיב זה של זמן (עד הפסח), אלא ששם תפס הזמן מקום אחר ובא להבליט נדר שאיננו אפשרי, ועתה המשנה מתחילה לדון במסודר בעניין היקף הזמן. בהמשך נזכר הפסח שעל חשיבותו עמדנו בהקדמה לפירושנו למשנה ח בפרק הקודם.

קונם יין שני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך – הנדר הוגבל בזמן, "היום", והמשנה באה לברר את היקף המונח "יום". לדעתה יום הן שעות האור, והלילה אינו נכלל ביום. לפי ההלכה היהודית היממה מתחילה בערב ומסתיימת עם חשכה. זו תפיסה כללית, והלכתנו איננה משתלבת בה (לדעתה "יום" הוא 12 שעות בלבד). עם זאת, גם בהלכה לעתים "יום" הוא שעות האור בלבד, כגון במילה. "עד שתחשך" הוא הגבול להלכות רבות אחרות, והוא תחילת היום החדש, תחילת השבת וסופה וכן הלאה. בירושלמי (מ ע"ד) מתנהל דיון, החוזר פעמים מספר במסכת, האם הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם או אחר לשון תורה. לשון תורה היא כידוע הלשון הפורמלית, וברור שהערב שייך ליום הבא. אבל ב"לשון בני אדם" הערב נמשך אחר היום. הירושלמי מתדיין מהי באמת לשון בני אדם בעניין זה, ונראה שבשפת היום-יום הילכו שתי הנוסחאות.

התלמוד הבבלי מוסיף כאן עיקרון החשוב לו: "לכשתחשך – צריך שאלה לחכם" (ס ע"א). מההמשך ברור שהשאלה אינה כדי לברר מה הדין, אלא כדי להתיר את הנדר, וזאת במסגרת ההתנגדות לנדרים. משפט זה נוסף על משניות שונות, ומן הסתם נאמר במקורו רק על אחת הסוגיות והועבר לכל המקומות שהעורכים חשבו שהוא רלוונטי בהם. תפקיד החכם להקשות על הנודר ולהטיף לו מוסר על שנדר. פרשנות זו אינה בלשון המשנה. היא משקפת את התביעה להעצים את כוחו, תפקידו ואחריותו של החכם בבבל, אפילו בתחום כזה שחכמי בבל מיעטו לעסוק בו, אף שההסתייגות מנדרים עולה מעט גם בספרות התנאים, כפי שראינו במבוא.

שבת זו – אם אמר שלא יאכל בכל השבוע. "שבת" בלשון חכמים היא שבוע.

אסור בכל השבת ושבת שעברה – כך בכתב היד, אבל בשוליים תוקן והשבת לשעבר¹וכן ב- ב, ט, נ, ן, ן2, ת, וכן בפירושי ראשונים ובדפוס וילנא. . לפי פירוש זה עליו לשמור את הנדר בכל השבוע, והשבת שתבוא דינה לשעבר, כלומר כימי השבוע (ואסור). השבוע מתחיל ביום הראשון ומסתיים בסוף השבת (שהיא היום השביעי של השבוע). הנוסח במשנה קשה, והנוסח "לשעבר" נראה כתיקון, מופיע בכתבי יד שרובם מטיב משני ואינו בכתבי היד הטובים. הוא מופיע ב- ב, נ, ן, ן2, ת שכולם כתבי יד עם פירוש הרמב"ם, כולל הדפוס הראשון (נ), אך נוסח זה איננו בכתבי היד הטובים, ולא בכתבי היד המשקפים את נוסח ארץ ישראל (קופמן, ז, פ1) ולא בקטעי הגניזה. הניסוח "ושבת שעברה" עשוי להתפרש כאילו הנדר מתחיל מהשבת שעברה, והשבת שבסוף הנדר אינה נכללת בו. פירוש זה קשה מבחינה הלכתית, שהרי השבת היא תמיד סוף השבוע. יתר על כן. במשנה ארבע הלכות העוסקות בזמן: שבוע, חודש, שנה, ובהן נקבע שהיחידה כוללת:

שבת שעברה

ראש חודש להבא

שנה לעתיד לבוא

שביעית שעברה

שבת ושביעית הן הסיום של השבוע ולכן הנדר חל עליהן, ואילו ראש החודש וראש השנה הם תחילתו של עידן חדש ואין הנדר חל עליו. תיקון עדי הנוסח שהבאנו נובע מכך שהבינו "שעבר" מלשון עבר, ואכן בכל מקום "שעברה" משמעו מלשון עבר, מה שכבר חלף. "שנה שעברה" באה בניגוד לשנה הבאה²ספרי דברים, קמ, עמ' 194; תוס', תרומות פ"ב ה"ו; ירו', שביעית פ"ב ה"ה, לד ע"א; בבלי, מגילה ל ע"א, ועוד. . על כן יש לפרש: "ושבת", כלומר דינה של השבת שתבוא כמו של זו "שעברה", כלומר כמו השבוע שלפניה, כלומר הנדר חל גם עליה.

חודש זה – אם נדר שלא ייהנה ממשהו כל ה"חדש הזה", אסור בכל החודש וראש חודש לבא – ראש החודש הבא שייך ל"בא", כלומר הוא מחוץ לנדר. אפשר גם לפרש שראש החודש הקודם שייך לחודש הבא, כלומר ראש החודש הקודם בכלל הנדר, וראו להלן.

שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה שעתיד לבוא – לא נאמר מה דינו של ראש השנה הבא, אבל מסתבר שראש השנה הבא שייך לשנה הבאה.

במסכת ראש השנה דנו במעמדו של ראש השנה השני. הרי ברוב קהילות ישראל לא ידעו אם ראש השנה חל ביום זה או למחרת. רק משבאו העדים ניתן היה לקבוע שיום פלוני (היום) הוא ראש השנה. משניות קדומות דנות בראש השנה כיום אחד, ואם חלה תקלה ועדי החודש לא הגיעו חל ראש השנה למחר. אבל החג עצמו הוא יום אחד, אם כי לא תמיד ברור מהו אותו יום אחד. משניות מאוחרות כבר מניחות שראש השנה הוא יומיים מספק. לכאורה היה עלינו לצפות שמשנתנו תקבע שיום טוב ראשון של ראש השנה חל לשעבר. אבל במשנתנו אין ביטוי לבעיה זו של שני ימים, כמו במשניות הקדומות.

שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית שעברה – כמו שבת שעברה, כלומר שנת השביעית עצמה נמשכת אחר השבוע. גם כאן המעתיק כתב "ושביעית שעברה", וכן ברוב עדי הנוסח, אבל בצד כתב מעתיק אחר "ושביעית לשעבר", וכן ברוב נוסחאות בבל³ב, ט, כ, נ, ן, ן2, ת, ג1. .

ואם אמר יום אחד שבת אחת חודש אחד שנה אחת שבוע אחד אסור מיום ליום – כל המונחים הללו הם גם מונחים קלנדריים, ובכך דנו ברישא, אך גם מונחי זמן חופשי. על כן אם אמר "יום זה" משמעו 24 שעות מרגע הנדר; "שבת זו" משמעו מרגע הנדר שבעה ימים מלאים, וכן הלאה.

מעבר לפן ההלכתי, המשנה מדגישה את חשיבות שנת השביעית כמועד "חי" שבני אדם מודעים לו וחשים בו כמו יום ולילה, או שבת ויום חול. קשה לדעת האם זו המציאות הרווחת בחברה היהודית, או רק בעולמם של חכמים (איור 78).