משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 1 · משנה 4

האומר קורבן – או עולה – או ומנחה – או חטאת – או תודה – או ושלמים שני אוכל לך אסור רבי יהודה מתיר – גם במשנה זו כמו במשנה א נוסחאות שונות: "שאני" או "שאיני", ולהערכתנו כל הנוסחאות מתכוונות לאותו מצב. האיש השתמש במונח "קרבן", אך השאלה היא האם המילה באה רק להדגשה או שנדר והתכוון שחפץ פלוני אסור עליו כאילו הוקדש לקרבן. מכל מקום, אין זה משנה אם אמר "קרבן" או הזכיר את אחד מסוגי הקרבנות: תודה, שלמים וכיוצא באלו. בשתי המשניות הקודמות היה ברור שאם נדר ב"קרבן" הרי זה נדר. משנה ב עסקה בכינויי הקרבן וכן משנה ג, אבל היה ברור ש"קרבן" היא מילת נדר. אפילו "אימרא" היא כינוי לכל דבר, ואילו ממשנתנו מתברר שרבי יהודה חולק על כל זאת⁷³לשון "קרבן" גם אינה יכולה לשמש כלשון נזירות, ראו ירו', נזיר פ"ב ה"א, נא ע"ד. . הפירוש הפשוט הוא שכל המקורות הקדומים שהבאנו לכך ש"קרבן" הוא לשון נדר הם לשיטת חכמים. רבי יהודה תובע שנדר יהיה מפורש וחד-משמעי, ולדעתו "קרבן" אינו מילת נדר; כל יתר המשנה הוא לשיטת חכמים. להערכתנו זה פשוטה של המשנה, ולהלן נראה הצעות אחרות.

הקרבן כקרבן [הקרבן] – המילה האחרונה נכתבה ללא ניקוד, וכנראה נכתבה בטעות. אם אמר "קרבן" או "כקרבן" הרי שהכוונה לנדר, כשם שהבאנו בשם התוספתא במשנה הקודמת; אות ההקדמה אינה מעלה או מורידה דבר.

קרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך רבי מאיר [אוסר] – המילה "אוסר" נשמטה בטעות. במשנה לא נאמר שיש מי שחולק על רבי מאיר, אבל מהתוספתא ברור: "רבי יעקב אוסר וחכמים מתירין" (פ"א ה"ג). המיוחד בנוסחה זו הוא השימוש בשלילה כפולה, כך לפי נוסח כתב היד ורוב עדי הנוסח⁷⁴ב, ז, ט, כ, ל, נ, ן2, פ, ת. . אבל בדפוסים: "לקרבן לא אוכל לך". לפי נוסח זה החידוש הוא באות השימוש ל-.

בירושלמי מבואר: "כל עמא מודיי 'הקרבן' מותר 'כקרבן' אסור⁷⁵בכתב יד ליידן הנוסח לא ברור וייתכן שיש לגרוס איפכא, " 'כקרבן' מותר, 'הקרבן' אסור". , מה פליגין, 'קרבן', רבי יודה אומר האומר 'קרבן' כאומר 'הקרבן', והוא מותר, ורבנין אמרין 'קרבן' כאומר 'כקרבן' והוא אסור" (לז ע"א). לפי הירושלמי פירוש המשנה כך הוא: ברישא רבי יהודה מתיר משום שאמר "קרבן" ולא "כקרבן". בהמשך נקבע ש"הקרבן" הוא כמו "כקרבן", ומחלוקת נוספת היא על האומר "לקרבן". פירוש זה מותיר משנה הבנויה בצורה קשה. היא פותחת בדין משני, והעיקרון נשנה רק בהמשכה. זאת ועוד, בכל המשניות הקודמות לא שמענו שצריך לומר "כקרבן" או "כקונם", וקשה להניח ולפרש את כל המשניות הקודמות באומר כ-. גם המקורות החוץ-רבניים לא דיברו על האומר "כקרבן" אלא על האומר "קרבן". יתר על כן, בתוספתא נוסף: "מודים חכמים לרבי יהודה באומר קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה ושלמים שני אוכל לך, שמותר. שלא נתכוין לידור אלא לקרבן עצמו" (פ"א ה"ב). אם כן בכל המקרים הללו אין זה נדר, והזכרת ה"קרבן" באה רק להדגשה, ולא נאמר כלל שיש להשתמש בנוסחה "כקרבן". הבבלי אינו מתייחס לשאלה אלא רק אומר שהמשפט "הקרבן כקרבן" הוא לשיטת רבי מאיר, אבל בהמשך מפרש הבבלי (טז ע"א) את משנה ב בפרק הבא כמו הירושלמי. אלא ששם דווקא הירושלמי אינו מפרש את המשנה בהתאם למשנתנו, ונברר זאת בפירושנו שם.

המסורת בתוספתא שהבאנו חולקת על המשנה. אותה נוסחה שהתוספתא אומרת שבה מודים חכמים, במשנה היא המחלוקת גופה. נוסח התוספתא מבהיר שיש מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה, אך לא במה שהמשנה אמרה אלא בנוסחה אחרת שאיננו יודעים מה היא. על דרך הדחק ניתן לתרץ שהם חולקים בנוסחה "קרבן שאיניאוכל לך", ומודים בנוסחה "קרבן שאניאוכל לך". הסבר דחוק אחר הוא שבתוספתא אין מדובר על האומר "קרבן שאני עושה כך וכך" אלא על האומר "קרבן עולה" או "קרבן מנחה". רבי יהודה טוען שנוסחה כזאת אינה מלמדת על נדר, שכן אין אדם נודר (אין רגילים לנדור) בלשון כזאת. שני ההסברים דחוקים, ונועדו להסביר כיצד זה חולק רבי יהודה על נוסחת הנדר "קרבן" שאותה אנו מכירים ממקבילות וגם ממקורות חוץ-רבניים.

מכל מקום, לפי הסברנו שני נושאים במשנה. הראשון הוא דעת רבי יהודה החולק על המקורות שהבאנו לעיל ואף על המשך המשנה, ומתנגד לנוסחה "קרבן", והשני הוא אותיות הפתיחה, כ- הוא נדר, והנודר בלשון ל- נדרו במחלוקת.

האומר לחבירו קונם פי מדבר עימך – או וידי עושה עימך – או ורגלי מהלכת לך אסור – "קונם" הוא לשון שבועה נפוץ, כמו שראינו במשנה ב. במקרה כזה הנדר הוא: אם רגלי תהלך עמך הרי שחפץ פלוני יהיה קונם עליי.

בתוספתא יש סדרת נוסחאות נוספות: "הנודר מן התורה, הרי זה מותר. מן הכתוב בתורה, אסור. מן התורה ומן הכתוב, אסור. אי זהו אסור הכתוב בתורה? האומר הרי עלי שלא לוכל בשר, ושלא לשתות יין, כיום שראיתי את ירושלם חריבה, וכיום שנהרג בו פלני, אסור" (פא ה"ד). גם בירושלמי יש סדרת נוסחאות נוספות, ולא נרחיב בכך (לז ע"א).

כאמור, האוונגליון מתלונן: "ואמרתם הנשבע במזבח אין זאת מאומה, והנשבע בקרבן אשר עליו חייב"⁷⁶מתי כג 18, צוטט במלואו לעיל. . המחבר יודע שהמילה "קרבן" היא נדר תקף, כדעת רוב המקורות שבידינו, ומתלונן מדוע "מזבח" איננו תקף. איננו סבורים שהוא מרמז לדעת רבי יהודה ש"קרבן" איננו לשון נדר, אלא שהוא תובע שגם המילה "היכל" או "מזבח" תיחשב כלשון נדר.