משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 1 · משנה 2

האומר קונם קונח קונס הרי אילו כינויים לקרבן – כל אלו הם כינויים ל"קרבן". משלושת הכינויים "קונם" הוא הנפוץ ביותר, והוא מקביל לכינוי "קרבן" או "חרם", כלומר מילת שבועה: "הדה אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם" (ירו', לו סע"ד). תרגום יונתן לבמדבר ה כא מתרגם את "שבועת האלה" – "קיום קינומתא"³⁰כך במהד' מ' גינצבורגר, ברלין תרס"ג. . בתפילת "כל נדרי" אנו מתפללים על "נדרי ושבועי וחרמי ואסרי³¹המילה "איסר" מופיעה במקרא, אך איננה בספרות חז"ל. משמעה נדר שלילי (ראו מרטינז, שלא תאכל). שיבוצה בתפילה הוא חלק מהשפעת לשון המקרא על התפילה. וקונמי וקנסי" – "קנסי" הוא "קונס" הנזכר כאן. ברשימה זו שבתפילה מנויים המונחים העיקריים לנדרים וביניהם "קונם" ו"קונס".

מבחינה מילולית "קרבן" משמעו שחפץ זה אסור עליי כקרבן, ואם כך הרי שזה נדר לכל דבר. אף שבמילה "קרבן" השתמשו במקדש למטרות נוספות, כגון בתור כינוי לאוצר המקדש, וכך אומר יוספוס שפילטוס החרים את כסף ה"קרבן" והשתמש בו לבניית אמת המים לירושלים³²מלח', ב ט, 175. ראו פירושנו לשקלים פ"ד מ"ב, וראו ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 100-98. , וכגון "קופת הקרבן" שהיא אחת הקופות שהפקידו בהן נדבות פרטיות למקדש³³מתי כז 6. – למרות זאת שימש "קרבן" גם כלשון שבועה. יוספוס מספר שהוא הסביר לסופר יווני אחד שהכינוי "קרבן" הוא לשון שבועה רגילה אצל היהודים³⁴נגד אפיון א, עמ' 167. . אמנם יוספוס משתמש במונח "שבועה", אבל קשה להניח שבכתיבתו הבחין בין נדר לבין שבועה. "קרבן" הוא גם הקדש למקדש, ולהלן (פ"ב מ"ה) מדובר באדם המקדיש את ערכו בלשון "הרי עצמי קרבן", ואף יוספוס משתמש במינוח זה להקדשת כספי ערכו של אדם למקדש³⁵קד' ד, עמ' 73-72, וראו כשר, נגד אפיון א, עמ' 157, שפירש שהכוונה לנזירות ולא דקדק במונחים ההלכתיים. . "קרבן" הייתה גם פתיחה ללשון שבועה, מקבילה לנדר או לשבועה. במשמעות זו מובא המונח בחיבור חוץ תלמודי: "האומר לאביו ולאמו 'קרבן מה שאתה נהנה לי' אינו חייב בכבוד אביו ואמו"³⁶מתי טו 5; מרקוס ז 11. במתי הגרסה היא "דורון", ובמרקוס "קרבן". בנוסח הסורי: "קרבני" בשניהם. . מבחינה הלכתית מדובר בנדר רגיל, המדיר את אביו ואמו הנאה ממנו. דומה שהמילה "קרבן" במשנתנו באה במשמעות זו של פתיחה לנדר. מבחינת מבנה המשנה היא עוסקת בכינויי נדרים ואחר כך בכינויי שבועות, מכאן ש"קונם" ודומיו הם כינויי נדר. "קרבן" הוא הנדר עצמו ואינו כינוי, ולכן אינו נזכר אלא אגב "קונם" ודומיו. פירוש זה יובן ביתר שאת מהמשך דיוננו ב"קונם".

"קונם" הוא מונח ידוע בתחום הנדרים, הוא מופיע בכתבים אשוריים בלשון שבועה או הקדש³⁷ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 90. , אם כי הקשר בין השפות והמונחים כאן מחייב עדיין בירור. בפרקים הבאים יופיע הכינוי "קונם" רבות כמילת פתיחה מקבילה ל"קרבן" (להלן פ"ג מ"א-מ"ב ועוד). לעומת זאת "קונח" ו"קונס" אינם מופיעים בתדירות כזאת. דומה שהם כינויי כינויים ל"קונם", ומחליפים אותו. העובדה שאינם מופיעים בלשון חכמים מלמדת על נדירותם, ואולי לא היו אלו כלל כינויים מקובלים אלא ניסוחים של בית המדרש בעלי אופי תאורטי וספרותי. בתלמוד הבבלי (י ע"א) מתדיינים אם לשונות אלו הם לשונות גויים ("אומות") או לשונות "שבדו להם חכמים". אין לנו עדות שמונחים אלו שימשו בארמית, אדרבה, הם גזורים מהעברית, וקשה להניח שגויים השתמשו בהם. עם זאת, הירושלמי מביא ככינוי את המילה "קרדום" (לו ע"ד), וכפי שהראה חכם אחד הרי זה מנהג עבודה זרה שחכמים הכירו³⁸פרידהיים, קרדום. (איור 10). המינוח "בדו להם חכמים" (בבלי, י ע"א) מבטא כנראה את העובדה שאין הם משמשים בשפת היום-יום אלא זו גזירה תאורטית של מילים חדשות. לעומת זאת המונחים "שבותא", "מומא" וכו' הם קטגוריה נפרדת, ואותה נבחן להלן, ונראה שהם כינויים מקובלים. כפי שראינו, גם הכינוי "כנדרי רשעים" הוא בבחינת "המצאה" של בית המדרש. הירושלמי אף מציע לגזור כינויים ל"תמורה" או "הקדש", וברור שאף הצעות אלו הן ספרותיות בלבד. נמצאנו למדים שחלק מהכינויים הם אכן שפת היום-יום, וחלקם יצירות ספרותיות³⁹אברמסון, לשון שבדו. .

בירושלמי (לו ע"ד) נזכרות עוד לשונות שהן יד לקרבן: "שאיני אוכל לך" או "שאיני טועם לך".

חרק חרך חרף הרי אלו כינויין לחרם – "חרם" גם הוא מלשונות השבועה, ונרחיב בכך להלן (פ"ב מ"ה). כל היתר הם כינויים לו. כל הכינויים הם כדוגמת חֵרֶם בשינוי לשוני קל, וכן "קונס" ו"קונח" שהם כינויים ל"קונם". "חרם" הוא מלשונות הנדר; מילולית משמעו שחפץ מסוים מוחרם למקדש, או שהוא אסור כאילו היה מוחרם למקדש. בלשון זו מנוסחת ההלכה בחיבור הלכתי מארץ ישראל מהמאות השישית או השביעית: "האומר פירות [אלו יהו ח]רם, הרי הן עליהן חרם, עד שיתיר את נדרו"⁴⁰מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' פא. . [נזיק] נזיח פזיח הרי אלו כינויין לנזירות – גם כינויים אלו אינם מוכרים ממקורות אחרים, להוציא את משנת נזיר פ"א מ"א שהיא מקבילה למשנתנו. "פעיח" ו"פעזיח" מופיעים בקמע אחד כשם מגי⁴¹נוה ושקד, קמעות, עמ' 152, מס' 4. .

שבותא שבוקא שקוקה – שלושת הכינויים הללו הם בארמית, ושונים בכך מהכינויים הקודמים. "שבותא" הוא היגוי מקוצר ל"שבועתא", כאשר הע' נבלעת כהגייתם של בני ארץ ישראל. "שבוקא" ו"שקוקא" הם כינויים לשבותה, בשינוי אות אחת. כל אלו הם כינויי שבועה, כאמור להלן.

נדר במוהן – בשוליים כתב מעתיק, כנראה המעתיק המקורי, ס"א במותא, הרי אלו כינויין לשבועה – כבר מעתיק כתב היד התחבט בנוסח הנכון. בעדי הנוסח נוסחים מספר: "כמוהי", "כמואי", "כמוהא", "במוהא", "במותא", "במוי", "מוהי", "מוהה" ו"מוחה"⁴²"כמוהי" או "כמואי" – מ, ר1, ר2; "כמוהא" – א, ב, כ, פ1; "במוהא" ("במוהה") – ז, ת, ן, ן2, ד; "במותא" ("במותה") – ט, נ; "במוי" – ף10; בתוספתא – "מוהי" בכתב יד וינה, "מוהה" בדפוס ו"מוחה" בכתב יד ערפורט, וכן להלן בבבלי, כב ע"ב – "מוהי" ככינוי לאלוקי ישראל. . בפרשה זו עסק ליברמן, והפליא בניתוח המקורות וריכוזם⁴³ליברמן, תוספתא כפשוטה, פ"א ה"ב, עמ' 397. . מסקנתו היא שהנוסח הנכון הוא "מוהי", והכוונה שנדר במשה. "משה" משמש, אפוא, כשם קדוש. ואכן, בקמעות מגיים נמצא שימוש כזה לשמו של משה⁴⁴מקלוג, קמעות, עמ' 30. . ברם עתה התברר שהפתרון פשוט יותר, שכן בינתיים נתגלו מסמכים במדבר יהודה, וחכם חשוב זה לא זכה לראותם. במסמכים מופיעה פורמולה משפטית שבה מתחייב אחד הצדדים שאין לו טענות למכר, והיא מנוסחת בסגנון זה: "ונדר ומומא ואסרא ושבועה לא איתי לי לבני ולירתי"⁴⁵נחל צאלים 7, שו' 19-18; ראו שם 23 (ירדני, תעודות, עמ' 97-96). , או "ודין ודבב ומומא..."⁴⁶שם 21 תרגום – ודין ודברים ושבועה. נוסחה זו מופיעה גם בשטרות הנבטיים, ראו שם מס' 2, שורות 10, 15; ירדני, שם, עמ' 296; שם מס' 3, שו' 10, עמ' 284. . אם כן "מומא" היא לשון שבועה, והנוסח הנכון הוא "מומא". ייתכן שכבר הירושלמי לא הכיר לשון זאת והוא מציע לפרשה מלשון "משה"⁴⁷ירו', לז ע"א, ראו ליברמן שם שם. בעל ערוך השלם מפרש ש"מומי" משמעו נשבע (כרך ה עמ' 161 ערך מם), או מלשון ימין. (איור 11 מומא בשטרות ירדני).

להלן מובא קטע מפפירוס ארמי מנחל חבר 7⁴⁸פפירוס ידין 13, ירדני, תעודות, עמ' 96. , שטר מתנה או מכר למרים בשנת שלוש לטרינוס (שנת 120):

הבעל מעניק לאשתו מתנה (או מוכר לה) ומוותר על שבועה ונדר. "מומא" כאן היא מסוגי השבועה⁴⁹הנוסחה חוזרת בשני שטרות יהודיים הכתובים ארמית. ראו ירדני, תעודות, עמ' 193; 279. .

הירושלמי מעיר שכשם שיש כינוי לנדרים, כך עשוי היה להיות גם כינוי לערכין ולתמורה ולהקדשות, ומציע סדרת כינויים הבנויים על חילוף אות אחת: "הערכין והחרמין והתמורות וההקדישות בפרשה היו, ולא תנינן כינוי ערכין וכינוי תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מיתני? ערפין, ערצין, ערקין. תמופה, תמרנה, תמוקה. הגדר, הגזר, הגרם" (ירו', לו ע"ג).

בכל הקשור לכינויים אין מקום לשיקולים פילוסופיים, תאולוגיים או דתיים. כינוי מסוים התקבל בציבור ללא כל קשר לשיקול מחשבתי כזה או אחר. "משה" אכן שימש לעתים כשם קדוש, אך לא בהכרח הפך לכינוי ותחליף ל"נדר". הדרך היחידה היא לבדוק אם מונח מסוים משמש בספרות הקדומה ככינוי לנדר או לקודש. בדרך הטבע יש לצפות לכך שהספרות הכתובה אינה משמרת את הכינויים העממיים, וממילא אין לנו אלא לסמוך על שלפנינו ולהבין שאם המשנה או הגמרא מזכירות כינוי כלשהו, הרי ששימש בציבור בדרך כלשהי. בתחום זה הקמעות מהווים כלי מחקר חשוב. בקמעות כתובים שמות קדושים המשקפים שכבות עממיות מגוונים שונים, ובמהלך דיוננו נשתמש באוצר בלום זה ההולך ונחשף לעיני החוקרים בשנים האחרונות.

במשנת שבועות (פ"ד מי"ג) מצויה סדרה נוספת של כינויי שבועות: "מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין" (=אלו כינויים לכל דבר). "בשמים ובארץ, הרי אלו פטורין" (=אין הם נתפסים ככינויים). בהמשך נזכרת עוד סדרת כינויים: חלקם תקפים, חלקם אינם תקפים וחלקם שנויים במחלוקת. המקבילות למשנתנו מצויות בספרות הקמעות. ספרות זו מכילה השבעות של כוחות עליונים, ולמעשה היא עוסקת באותו נושא כמו משנתנו, אלא שההשבעות מכוונות למלאכי שמים, לגורמי כוח עליונים (מלאכים, אלילים, משרתים) ולעתים נדירות יותר לבורא עולם עצמו⁵⁰ספר הרזים, למשל, נמנע מפנייה ישירה לעזרתו של ריבונו של עולם. רוב הספר מסמן לאילו "משרתים" ראוי לפנות, מתי ובאיזה נושא, אך בורא עולם מצוי מחוץ לתחום המשאלות. בחיבורים אחרים יש פניות גם לבורא עולם. , ואילו משנתנו עוסקת בהשבעות פרקטיות בין בני אדם.

הנוסחה הרגילה בקמעות היא "משביע אני עליך" ("עליכם"), ובספר הרזים, למשל, היא מופיעה כמעט בכל עמוד⁵¹וכן נוה ושקד, קמעות, עמ' 62, 87 ועוד. . נוסחאות אחרות, כגון "אוסר אני", מצויה רבות: "אסיר את, מרחק את"⁵²שם, עמ' 57. או "אסורי אסירין וחתומי חתימין וקטורי קטירין..."⁵³שם, עמ' 113. . בתוספתא מופיעה הנוסחה "אוסרכם אני, קבלכם אני" (שבועות פ"ג ה"ז, עמ' 450), והבבלי הפך את "אוסרכם" לפועל פעיל: "אוסרכם אני בשבועה" (שבועות לה ע"א). זו פרשנותם של אמוראים הבאים לרכך את המרכיבים המיסטיים⁵⁴חלק גדול מהקמעות הם מבבל עצמה, כך שקשה לפרש שחכמים לא הכירו את נוסחאות ההשבעה בקמעות. , אך ליברמן מביא דוגמאות מקמעות שונים שכינויים אלו שימשו בהם כפשוטם⁵⁵ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 91. . לא כאן המקום להאריך בהבאת מקבילות מספרות המיסטיקה והקמעות. נסתפק בשתי אבחנות:

א. קשה להכריע אם הנוסחאות בקמעות נגזרו בהשפעת הספרות ההלכתית, או שהתהליך היה הפוך. עד עתה כמעט לא נמצאו קמעות מימי התנאים, ולפחות מבחינה זאת אפשר שלשונות התנאים והמסגרת ההלכתית עיצבו את תרבות הקמעות. ברם, ייתכן שתרבות הקמעות של המאה השנייה והראשונה טרם התגלתה, או שלא נכתבה על חומרים מתכתיים, והלשונות הללו צמחו על רקע עממי.

ב. לאור הדמיון בין נוסחאות השבועות ובין הקמעות בולטים גם ההבדלים. בכל המערכת ההלכתית אין השבעה של מלאכים ולא של גרמי שמים. כינויי ה' הם מתונים ביותר, ובעיקר תארים שלו, ולא שמות כ"ארכסאס" וכיוצא באלו. "שדי" ו"צבאות" הם שמות המופיעים במקרא ושימשו הרבה בספרות התקופה. שמות ה' הם כינויי כבוד, ואין שימוש בשם המפורש או בשמות קודש של ארבע אותיות או מ"ב אותיות. לעומת זאת בקמעות יש שמות רבים של בורא עולם, וכמובן של מלאכים ומשרתיהם.

דומה ששתי האבחנות הללו מעידות על יחסם המסתייג של חכמים מהמיסטיקה, אך גם על הרקע המשותף שממנו צמחו שני רובדי התרבות, המיסטי וההלכתי (איור 12).