משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 4 · משנה 5

המודר הנייה מחבירו – כמו במשניות הקודמות, לפני שביעית – בשנים רגילות; הדגש על לפני שביעית בא משום שבהמשך מדובר על שנת השביעית עצמה.

לא י[ו]רד לתוך שדיהו – מקובל היה שאדם העובר ליד שדה חברו לאחר הקטיף רשאי לקטוף לעצמו מהנותר בשדה. התורה אומרת "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג כה). כפשוטו מאפשר הכתוב לעובר אורח לקטוף פרי מזדמן. ההלכה צמצמה את ההיתר לפועלים העובדים בפרות השדה בלבד, וזו הלכה מוסכמת⁵⁴משנה, מעשרות פ"ב מ"ז; בבא מציעא פ"ז מ"ב; תוס', פ"ח ה"ז; ספרי דברים, רסו, עמ' 286; התלמודים למשנה הנזכרת, ועוד. המיוחסת כבר לתנא הקדמון עקביה בן מהללאל (מדרש תנאים לדברים, כג כה, עמ' 153). עם זאת פירש איסי בן יהודה שההלכה חלה על כל עובר אורח (בבלי, בבא מציעא צב ע"א). במקור חוץ-הלכתי אחד מסופר על בני חבורה העוברים בשדה וקוטפים לתומם מלילות מהשדה. עולה שם השאלה האם מותר למלול בשבת, אך אין ערעור על זכותם לקחת מהשיבולים של שדה מזדמן⁵⁵מתי יב 8-1; מרקוס ב 28-23; לוקס ו 5-1. . נראה שמדובר לאחר תום הקציר. לפי אחת המקבילות לסיפור⁵⁶לוקס שם. אירע המעשה בשבוע השני לספירת העומר. קטיף חיטים הוא בדרך כלל לפני פסח. אמנם יש אזורים ושדות שקטיף החיטים מאוחר בהם יותר, ברם דומה שהמחבר הדגיש מרכיב זה של התאריך, שהרי אחרת אין משמעות לתאריך הנקוב. הווה אומר, המחבר רצה לענות על השאלה כיצד זה חודרים התלמידים לשדה של איש זר. אם כן, לפי אותו מקור סתם כניסה לשדה זר אסורה, ומותרת רק לאחר תום הקציר⁵⁷יתר המקבילות המנויות בהערה שלפני הקודמת מתעלמות מהתאריך, משום שעורכיהן היו רחוקים יותר מההוויה הארץ-ישראלית של שמירת הלכה והתאריך לא אמר להם מאומה. להערה זו משמעות מרחיקת לכת על בירור מערכת היחסים בין האוונגליונים הנוצריים, ולא נרחיב בכך במסגרת זו. . ואכן, לאחר הקטיף לכל אדם מותר להיכנס, כפי שקובעת המשנה במפורש (פאה פ"ח מ"א).

הפרשנות של איסי בן יהודה איננה דעה שיש לבטלה. אמנם היא מופיעה רק במקור מאוחר יחסית, ברם קשה לפקפק בקדמותה. יוספוס גם הוא אומר בפשטות: "אין מונעים מעוברי אורח לנגוע בפירות בעצם האסיף, בימות הסתיו, אלא מניחים אותם למלא צרכם כאילו משלהם. בין אם אנשי המקום הם ובין אם זרים..." (קדמ', ד 234). משנתנו מעידה אף היא, לפי תומה, על כניסה לשדה ללקט שם פרי (פ"ד מ"ד). אמנם ניתן להעמיד את המשנה בתקופה שאחרי הקציר-קטיף, ברם דומה שמעבר להלכה המשנה שם משקפת נוהג חברתי של נדיבות, וגם דברי איסי בן יהודה ויוספוס אין לפרשם כהלכה משפטית, אלא כנוהג מקובל.

על נוהג דומה אנו שומעים גם במטעים: "עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן, רבי ורבי יוסי בירבי יהודה נכנסו לוכל במסוייפות, וצווח בהן השומר, ומשך רבי יוסי בירבי יודה את ידיו. אמר לו רבי אכול, שכבר נתייאשו הבעלים מהן. רבי יוחנן בעי: צווח ואת אמר הכן?" (ירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג). על התאנים המסויפות אין שומרים, והבעלים התייאשו מהן, גם אם השומר במטע אינו מודע לכך. במקרה זה רבי יוסי ברבי יהודה היסס משום שהשומר מעיד שהבעלים לא התייאשו, אבל במקרה רגיל אין מקום להיסוס.

מכל מקום, את משנתנו ניתן להעמיד או לאחר תום הקטיף, כדעת הכול, או לפני הקטיף, כדעת איסי בן יהודה, או כמשקפת נוהג חברתי של נדיבות המאפשר לכל עובר אורח להיכנס לשדה חברו וללקט שם מעט פרות. זכות זו היא מעין טובת הנאה שבעל הבית מוותר עליה לשכניו, על כן המודר מחברו הנאה אסור לו להיכנס וללקט בשדה.

ואינו אוכל מן הנוטות – "הנוטות" הן ענפי העץ, בעיקר עץ התאנה (להלן), הנוטים מתחום השדה אל הדרך. בדרך כלל ההלכה היא שכל הפרי על הענפים שמחוץ לשדה הם הפקר: "וכן תאנה שהיא נוטה על דרך ומצא תחתיה תאנים, מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. ובזיתים ובחרובים חייבים" (משנה, מעשרות פ"ג מ"ד). תאנים רגילות לנשור, וכיום כמעט תמיד ניתן למצוא תחת העץ פרות נושרים, אבל קדמונינו הקפידו על כל תאנה וארו מהעץ כל יום, על כן בהחלט ייתכן שהתאנים נפלו לעובר אורח שנח תחת העץ ולא לבעל העץ. התאנים גם מותרות משום גזל; אמנם יש רגליים לדבר שהתאנים אבדו לבעל העץ, אבל אין הוכחה לכך⁵⁸רבי יהוסף אשכנזי גרס או תיקן "אין בהם משום גזל". . התאנים הללו פטורות מן המעשרות משום שיש להניח שהן טרם הגיעו לחובת מעשרות, והוא כאוכל עראי בשדה (כך גם מציע התלמוד הירושלמי, שם נ ע"ב). שתי ההנחות סותרות זו את זו. אם אין הן גזל סימן שאינן שייכות לבעל העץ, ואז יש להניח שהן שייכות לאדם שהביאן לביתו, התחייב במעשר ואיבדן. ואכן, הירושלמי מסיק שהן פטורות משום שהן הפקר. הן אבדו לבעלים או אולי הופקרו בכוונה, והפקר פטור ממעשר.

המשנה שם ממשיכה ופוסקת שזיתים וחרובים שנמצאו מתחת לעץ "חייבים". גמר המלאכה של החרובים הוא הבאתם לראש הגג (להלן במשנה זו), וגמר המלאכה של הזיתים הוא הבאתם לבית הבד (מעשרות פ"א מ"ז). המשנה נוקטת בלשון "חייבים" ולא ברור האם חייבים במעשר או בהשבת אבדה. לדעתנו המשנה עוסקת בהשבת אבדה; יש להניח שהחרובים נפלו מהעץ, וכן הזיתים. חרובים בשלים נושרים מהעץ; בניגוד לתאנה לא טופל החרוב בקפדנות שכן שימש בעיקר למאכל בהמה, על כן סביר שהחרובים נפלו מהעץ. אשר לזיתים, אחת מדרכי המסיק הייתה להכות בעץ ולהשיר את גרגירי הזיתים. שיטה זו כונתה "ניקוף". בטכניקה זו נקטו בעיקר בזיתי שמן שלא חשוב לשמור על שלמותם וקשיותם. אבל זיתי אכילה מסקו בזהירות, לבל ייפגעו במסיק (איור 40). רוב הזיתים היו זיתי שמן, על כן קרוב להניח שזיתים מתחת לעץ שייכים לבעל העץ⁵⁹משנתנו מניחה שיש רבים שמסקו זיתים בשיטת הניקוף. . אם כך, אין כלל לדון בחובת המעשרות שלהם שכן יש להשאירם במקומם. אפשר גם שאם הם חייבים בהשבת אבדה אין הם הפקר ולכן חייבים גם במעשר, אבל למוצא אסור לאכלם משום השבת אבדה.

אם כן, מכל הנדון לעיל עולה שהפרות מתחת לעץ נחשבים כשייכים לבעל העץ, על כן אין מודר ההנאה רשאי ליטול מהם. המדובר לפני תום עונת הקציר, והפרות אינם הפקר. רק תאנים שנפלו ניתן לפרש שהן שייכות לעובר אורח מזדמן, אבל הענפים הנוטים שייכים לבעל העץ.

עם כל זאת, המשנה משקפת תמונת מצב חברתית שעוברי אורח קטפו מהענפים הנוטים. הם שייכים לבעל השדה, אך הוא רגיל לוותר עליהם מראש ולאפשר לעוברי אורח ללקוט מהם. הלכה זו מחזקת את ההצעה דלעיל שהרישא גם היא נאמרה לא לאחר הקטיף אלא במהלך ימות השנה, והיא משקפת מציאות חברתית של נדיבות הדדית. מציאות דומה זכינו לראות בכפרים ערביים שהמשיכו לחיות את אורח החיים המסורתי במזרח התיכון.

מן הראוי להעיר שבספרות ההלכה מצינו גם דעות שונות בדבר מעמדם המשפטי של הענפים הנוטים מתחום השדה (מהגדר) אל הדרך הציבורית⁶⁰ראו פירושנו למעשרות פ"ג מ"ז; תוס', שם פ"ב הי"ב ומקבילות רבות, כגון מכות פ"ב מ"ז ועוד. , אבל משנתנו מניחה שהפרות הנוטים שייכים לבעל השדה, כמו שפירשנו.

החידוש במשנה הוא שבעל השדה אינו מודע ללקיחת הפרות. רשותו היא כללית, ואין הוא מפקח עליה. אפשר לראות בה כמעט "זכות" של עובר האורח, ואף על פי כן היא נחשבת לטובת הנאה לצורך נדרים.

ובשביעית לא יורד לתוך שדהו – בשנת שביעית הבעל מנוע מלעבד את השדה, ופרות השדה הם הפקר. למודר ההנאה אסור להיכנס לשדה שכן הפרות הם הפקר, והשדה נותר שייך לבעליו, על כן ההיתר להיכנס לשדה של המדיר הוא טובת הנאה. כאמור, מבחינה משפטית פרות השביעית הם הפקר, אבל ייתכן שבפועל נותרה לבעל השדה מידה טבעית של בעלות, ואדם אינו יכול להיכנס ולקטוף בשדה חברו בלי רשותו המעשית.

אבל אוכל הוא מן הנוטות – הפרות הם הפקר, וממילא אין בהם טובת הנאה שהאחד נותן לחברו.

נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו – הוא נדר ממנו מאכל ואין איסור על כניסה לשדה, ואינו אוכל מן הפירות – אבל אסור לו לאכול מפרות השדה שכן נדר שלא ייהנה הנאת מאכל מבעל השדה. כאן המשנה משתמשת במילה "פירות" משום שהוא נכנס לתוך השדה ויכול לאכול לא רק מהפרות שמחוץ לשדה. ב-נ נוסף "הנוטות", כמו ברישא, ובשביעית יורד ואוכל – בשביעית הפרות אינם של בעל השדה, כפי שאמרנו⁶¹הבבלי מוסיף גם כאן "שמא ישהא" (מב ע"ב), ואין דברים אלו אלא העברה מהפרשנות למשנה הקודמת. .

כניסה לשדה חברו

בתלמודים מובאים הסברים אחרים למשנה. בירושלמי (לח ע"ד) ההסבר בא בלשון "פתר מתניתא", שהוא מונח להסברת המשנה. לפי הסבר התלמוד נחלקו האמוראים. רבי יוחנן סבור שהנדר היה לפני שביעית, ובשביעית מותר לו לאכול מהפרות, אבל ריש לקיש סבור שבמקרה כזה כנראה אסור לו לאכול מהפרות מפני "שקדם נדרו להפקרו", וכבר נאסרו הפרות, על כן הוא מעמיד את המשנה במי שנדר לאחר כניסת השביעית. הבבלי גם הוא מבין שהמשנה מדברת במקרה "מתגלגל". אדם נדר לפני שביעית, ועתה הגיעה שנת השביעית. אמוראי בבל מעמידים את המחלוקת במשנה סביב השאלה האם "אדם אוסר דבר שברשותו אפילו כשיצא מרשותו" (מב ע"א). שתי הפרשנויות קרובות, ושתיהן רואות במשנה מקרה אחד. העיקרון של "קדם נדרו להפקירו" (הבקירו) מופיע בתוספתא לפרקנו (פ"ב ה"ט) כהסבר בשמו של רבי יוסי, ומהתוספתא לא ברור על מה נאמר המשפט. אנו מקבלים את הסברו של ליברמן שהמשפט נאמר על משנה ח להלן. בירושלמי הוא מצוטט פעמיים לעניין אחר⁶²ירו', פאה פ"ז ה"ז, כ ע"ג; פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב. . הבבלי (מב ע"א) אינו מכיר את המינוח "קדם נדרו להפקירו" ומנסח את השאלה באופן דומה, במינוח אחר. גם שמות המסבירים שונים בבבלי מאלו שבירושלמי. מכל מקום, המשנה מתפרשת היטב כמות שהצענו, בדרך שהיא למעשה אחת הפרשנויות שבתלמודים. להערכתנו השאלה בדבר הנדר שנמשך לתוך שביעית היא פיתוח אמוראי. ייתכן שהמחלוקת צמחה מתוך פרשנות המשנה, האם "בשביעית..." הוא מקרה נוסף של נדר אחר או שהיא המשך של אותו משפט: הנודר נדר לפני שביעית, ובשנה השביעית אותו נדר ממשיך אך דינו משתנה. שתי האפשרויות מתאימות מבחינה משפטית ואינן תלויות בנוסח המשנה. לפי הנוסחה בכתב היד נאמר "ובשביעית", ובכתב יד מ בפעם הראשונה "בשביעית" ובשנייה "ובשביעית". תוספת וי"ו החיבור אינה אומרת דבר, והיא רגילה ליפול או להתווסף ללא כל כללים מסודרים.

פירשנו את משנתנו ב"נוטות", אבל בתוספתא במקום "נוטות" "נטיעות", וכן בדפוס ונציה (ו). ואכן, הנוטות הן פרות של בעל השדה (המדיר הנאה) וגם הנטיעות הן שלו, אלא שהלשון "אוכל מהנטיעות" קשה, שכן אין הן עומדות לאכילה. יתר על כן, אם אין הוא יורד לשדה כיצד יאכל מהן? בירושלמי, במחלוקת שהבאנו לעיל, רבי יוחנן משתמש במינוח "פירות" וריש לקיש ב"נטיעות", ובבבלי "נטיעות". אין כאן מחלוקת הלכתית, אלא ניסוח שונה של אותו מקרה.