משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 7 · משנה 3

הנודר מן הכסות מותר בשק – השק שימש לנשיאת חפצים, וצורתו כצורת השק בן זמננו. בשעת הדחק עטף אדם בשק את פלג גופו העליון. בלשון המקרא "ללבוש שק" הוא מקבילה לאבלות⁷תהילים לה יג; אסתר ד א, ועוד. . בלשון חכמים צירוף זה נדיר והוא מופיע בעיקר בהקשרים המקראיים, כגון בדרשות על מרדכי שלבש שק ואפר ברשות הרבים, אך גם פעמים אחדות במדרשים (בעיקר מאוחרים) כצירוף עצמאי⁸כגון דברים רבה, יא י; במדבר רבה, יג יח; אסתר רבה, י ו. . נראה שגם חז"ל הכירו נוהג זה, אם כי ייתכן גם ששימושי לשון אלו באו בהשפעת המקראות המפורסמים. כך, למשל, אומר המדרש: "וישם שק במתניו אמר רבי אייבו לפי שתפש יעקב את השק לפיכך אינו זז ממנו ולא מבניו עד סוף כל הדורות, אחאב וישם שק על בשרו ויצום (מלכים א כא כז), יורם וירא העם והנה השק על בשרו מבית (מלכים ב ו ל), מרדכי וילבש שק ואפר וגו' (אסתר ד א)" (בראשית רבה, פד כ, עמ' 1026). כל הדוגמאות הן מקראיות, ואין רמז במדרש לשימוש בשק ואפר בזמנם. אבל כאמור לעתים נזכרת ההתעטפות בשק לאבל ותפילה ללא כל הקשר מקראי, כגון "והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום" (ירו', תענית פ"ד ה"ח, סח ע"ד). הסיפור משובץ באגדות בר כוכבא ואין לו הקשר מקראי ישיר, וכן דוגמאות נוספות. עוד נזכר מנהג אבל אחר, והוא תליית שק על פתח הבית: "מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו תולה שק על פתחו" (פסיקתא דרב כהנא, טו ג, עמ' 250; איכה רבה, ג כח, עמ' 133).

השק משמש בדרך כלל לנשיאת פֵרות או מצרכים אחרים, על כן הוא מופיע בזיקה לחמת ולעור, אבל מכל המקורות יוצא שהוא אריג. כך, למשל, "הבגד מטמא משום חמשה שמות, השק משום ארבעה, העור משום שלשה, העץ משום שנים, וכלי חרס משום אחד. כלי חרס מטמא משום כלי קבול, כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. מוסף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב, וכן טבלה שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה, ובכלי חרס טהורה. מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים, מוסף עליו השק שהוא מטמא משום אריג, מוסף עליו הבגד שהוא מטמא משום שלש על שלש" (משנה, כלים פכ"ז מ"א). מרשימה זו ברור שהשק הוא אריג לכל דבר. כמו כן: " 'שק', אין לי אלא שק, מנין לראות (לרבות) את הקלקלים ואת החבק? ת"ל או שק, יכול יטמא חבלים ומשיחות, ת"ל שק, מה שק מיוחד טווי וארוג" (ספרא שמיני, פרק ח ה"א, נג ע"ב; בבלי, שבת סד ע"א).

נראה שאת השק טוו לעתים קרובות מצמר עזים: "אין לי אלא שק העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין, ת"ל שק" (ספרא, שמיני פרק ח ה"ד, נג ע"ב). צמר עזים נחשב לנחות ובדרך כלל אין משתמשים בו, על כן אין צמר עזים נכלל באיסור ללבוש צמר ופשתים (משנה, כלאים פ"ט מ"א), ובכלל אין הוא מכונה בדרך כלל "צמר" אלא "שיער" או "נוצה". השק מסמל את האריג הפשוט, הזול והחזק: "דברי שטות דומים הם לכלי שק. מה כלי שק במהרה את קונהו, אבל לא במהרה את קורעו. כך הם דברי שטות נוחים לקנות וקשה לאבד" (אבות דרבי נתן, נו"ב לא, עמ' 68).

כאמור, בדרך כלל לא שימש השק כבגד אלא במקרים מיוחדים, בימי אבל, בעתות גשם או במקרים דומים. כך אנו שומעים: "הרועים יוצאין בשקים, ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה" (בבלי, נה ע"ב; שבת סב ע"א). הרועים הם עניים ומצויים זמן רב בשדה, על כן הם משתמשים בבגדים שבני אדם רגילים מואסים בהם.

כאמור לשק יש חלקי משנה, הקלקלים והחבק. החבק נזכר בשלושה הקשרים. הראשון קשור לבגדי אישה: "על שוקה ועל פרסותיה מבפנים וכו'. מבפנים עד היכא? אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק. איבעיא להו: מקום חבק כלפנים או כלחוץ? ת"ש..." (בבלי, נידה נח ע"א). במשנה שם נאמר שאם ראתה אישה דם על ירכיה או על כפות רגליה מבפנים טמאה, שמא זה דם נידה, ומבחוץ טהורה. על כך אמרו דבי רבי ינאי "עד מקום חבק". ה"חבק" הוא, אפוא, פס המפריד בין פנים לחוץ או בין החלק התחתון של הרגל לחלקה העליון (שאז כל דם מטמא).

"חבקין" אחרים הם חוט שבנות קושרות סביב צווארן לקישוט: "איתיביה אביי: הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, אבל לא בחבקין שבצואריהן, ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצואריהן אמאי לא?" (בבלי, שבת נז ע"א). הסוג השלישי הוא הקשור לענייננו: "מיזרן היוצא מן המטה כל שהוא, דברי ר"מ, רבי יוסי אומר עד עשרה טפחים. שירי מיזרן ז' טפחים כדי לעשותו חבק לחמור" (משנה, כלים פי"ט מ"ג). ה"חבק" כאן הוא מזרון דק שמניחים על גב הבהמה, ולפי ההקשר מניחים אותו מתחת לשק כדי שהשק לא יגרום לשפשוף בגב הבהמה. כמו כן: "כיצד, חמור וכליו אני מוכר לך, מכר את המרדעת ואת האוכף ואת השליף ואת הקלקי ואת החביק" (תוס', בבא בתרא פ"ד ה"ב; בבלי, עח ע"א). הקלקלים הם יריעה העשויה בדרך כלל מצמר עזים⁹ראו משנה, כלים פכ"ט מ"א; פירוש בעל ערוך השלם, כרך ז, עמ' 112-111, ופירוש הגאונים לטהרות, עמ' 53 ועמ' 75. . ייתכן ששמו של הבגד נקבע משום שהובא מקילקיה.

וביריעה – היריעה כשמה היא אריג גדול ללא תפרים נוספים, ועל כן נמשלו השמים ליריעה (תהילים קד ב). התלמודים למקום מונים אריגים נוספים שאינם בגד ממש אך הם מעין כסות (ירו', מ ע"ג; בבלי, נה ע"ב), והבבלי מדגיש שיש הלובשים כלים אלו "מפני הגשמים".

ובחמילה – החמילה או החמולה נזכרת במעט מקורות נוספים. בברייתא אחת נאמר: "אלו הן העבין ואלו הן הדקין: כגון הבורסין, והברתסין, הפמליאות, והחמילות, והלבדין, והסנסין, הן העבין. השירין והסורקין והכולך והפיליון של ראש..." (תוס', כלים בבא בתרא פ"ה הי"א, עמ' 595), ובעל חסדי דוד גרס או תיקן "ואלו הן הדקין השירין...". ההלכה עצמה סבוכה¹⁰במשנת כלים פכ"ז מ"ב נאמר שכל בגד שנותרה ממנו חתיכה שגודלה שלושה על שלושה (טפחים) מטמאת טומאת מדרס (אם טמא מת ישב עליה ולידו טהור נטמא הטהור), ובשק הגודל המינימלי הוא ארבעה על ארבעה טפחים. על כך מוסיפה המשנה שהבגדים העבים אין בהם שלושה על שלושה, ומסתבר שהכוונה שאין בהם דין זה, ורק חתיכה גדולה יותר (או בגד שלם) מטמאת טומאת מדרס. במשנה שם (פכ"ח מ"ח) נאמר שהבגדים העבים אינם מטמאים מדרס, ומשפט זה באה התוספתא לפרש. אנו תפילה לבורא עולם שיזכנו לפרש משניות אלו על בוריין. , אך לענייננו ברור שהחמילה נמנית עם הבגדים "העבים". הרשימה כוללת בגדים עבים וגסים ששימשו להגנה מפני גשם, ולבשו אותם מעל הבגדים הרגילים¹¹ראו פירושנו לכלאים פ"ט מ"ז, ושם הוברר כי אלו בגדים חמים במיוחד שיובאו לארץ מחוץ לארץ. . אם כן, החמולה היא בגד עבה במיוחד. עם זאת היא בגד, ודינה שונה מזה של שק (משנה, כלאים פכ"ז מ"ב).

בברייתא אחרת מנויה אותה רשימה של בגדים כאלו ש"אין מצטרפין בנגעים, עד שיראו באריג ובמוכין" (תוס', נגעים פ"ה הי"ד, עמ' 624). גם כאן נמנים בגדים עבים שנחשבים שיש בהם נגע רק אם הוא נראה בכל עומקו של הבגד.

אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר – "צמר" איננו חומר אלא מותג. המותג משמעו בגד מצמר, אך לא חומר הגלם. גיזי צמר הם הצמר הגולמי שנגזז מהכבשה. את הגיזים טווים לחוט.

פשתן עולה עלי – אם נדר בלשון: "קונם שפשתן עולה עלי" (או "שאינו עולה עלי"), מותר לכסות באניצי פשתן – גם כאן "פשתן" הוא מותג, לבגדי פשתן, ומותר בפשתן גולמי.

סדר עבודת הפשתן כך הוא: הפשתן הוא גבעולים שאורכם 100-80 ס"מ, ובראשם תפרחת זרעים. הסיב הפנימי הוא דק וממנו טווים את החוט, והוא עטוף בקליפה תאית. בשלב ראשון של הקטיף שומטים את ראשי הפשתן, ואת הזרעים מנערים ומשתמשים בהם להכנת זרעים לשנה הבאה, להפקת שמן ולהכנת חומרים מייצבים לצבעים. את הגבעולים תולשים ומשרים במים במתקנים מיוחדים (מתקני השריית פשתן). ליד גבע שבעמק יזרעאל (מעל קיבוץ משמר העמק) נתגלו תעלות חצובות שזוהו כמתקני פשתן (איור 70). בתהליך השרייה מרככים החיידקים שבמים את קליפת התאית ואת אחיזתה בסיב. לאחר כשבוע של השריה רוטים (מוציאים) את הגבעולים מהמים וסורקים אותם עד ששרידי הקליפה מוסרים מהסיב. את הסיבים הלבנים יש לייבש היטב ולרכך בחום, ולאחר מכן טווים מהם חוט. "אניצי" הפשתן מקבילים לגיזי הצמר¹²כך גם במקורות נוספים כגון ירו', בבא מציעא פ"ב ה"א, ח ע"א; ספרא, תזריע פרק טו ה"א; קדושים פרק ד הי"ח; ספרי דברים, רלב, עמ' 265. , כלומר הם הסיבים לאחר שנסרקו והוסרה מהם הקליפה, אך לפני העיבוד והטווייה.

על כן התלמודים קובעים שמותר לסכך בהוצני פשתן שכן הם נחשבים לצומח, אך אסור לסכך באניצי פשתן שכן הם נחשבים למוצר תעשייתי (תוס', סוכה פ"א ה"ה; ירו', שם פ"א ה"ה, נב ע"ב; בבלי, שם יב ע"א), מכאן שאניצי פשתן הם הסיב שנסרק ונוקה. הבבלי דן במונח נוסף והוא "חושני פשתן", שהם כנראה הגבעולים שהוצאו מהשרייה לפני הסריקה.

תולדות גידול הפשתן

הפשתן היה אחד מחומרי הגלם החשובים לבגדים באימפריה¹³וילד, טקסטיל. . הפשתן, "כיתנא" בארמית, נזכר רבות בספרות תקופת המשנה והתלמוד¹⁴הרשברג, חיי התרבות, עמ' 90-58; ספראי, פשתן; ספראי, הכלכלה, עמ' 161-155; וילד, טקסטיל. . נראה שהפשתן נזכר במקורותינו כענף נפוץ רק החל מסוף דור יבנה, ובעיקר מלאחר מרד בר-כוכבא. המקורות המתארים את כלכלת ארץ ישראל בימי הבית השני אינם מזכירים כלל את גידול הפשתן, ונראה שלא היה זה ענף רווחי בארץ. אמנם נמצאו אריגי פשתן בחפירות ארכאולוגיות כבר מן התקופה הנאוליתית, ומימי מרד בר-כוכבא, אך עדיין היה זה ענף שולי. לעומת זאת, במקורות מן המאה השנייה נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. אב הכנסייה הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה מאשים את נשות מצרים בחיי הוללות וטוען שהן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים¹⁵פאידיאה, פרק כ. . פאוזניאס מרמז אף הוא על טיבם המעולה של אריגי הפשתן מן הארץ, וכן יוצא ממקורות נוספים, רומיים ויהודיים כאחד¹⁶תיאור יוון, פרק ה, ב; תיאור ערי העולם (Totius Orbis Descriptio, 31); אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, פרק 26; חוקי תיאודוסיוס (CTh. X, 20.8); בראשית רבה, יט א, עמ' 170; כ יב, עמ' 196; ירו', כתובות פ"ז ה"ז, לא ע"ג, ועוד. . פאוזניאס ביקר בארץ בערך ב-175 לספירה, ובזמנו הייתה כבר תוצרת הפשתן של הארץ שם דבר במזרח כולו. גם קלמנס מאלכסנדריה חי בין השנים 216-150 לספירה. ממקורות רבים נוספים עולה שהפשתן נזכר כגידול נפוץ רק במקורות שלאחר מרד בר-כוכבא (135 לספירה). מכאן ניתן להסיק שגידול הפשתן החל להתפשט בארץ בראשית המאה השנייה לספירה, וביתר דיוק בראשית הרביע השני של מאה זו¹⁷ספראי, פשתן, עמ' 152-148. .

במקורות התלמודיים מרובות העדויות שנזכר בהן הפשתן כגידול אופייני לגליל¹⁸משנה, בבא קמא פ"י מ"ט; תוס', כתובות פ"ד ה"ה (וראו פירושנו למשנה שם פ"ד מ"ד); ירו', שם ל ע"א; בבלי, שם סא ע"ב; המקורות בהערות הבאות, ועוד. , בניגוד לצמר שהוא תוצר אופייני ליהודה. במיוחד נזכרת בית שאן כבירת עיבוד הפשתן, הן במקורות חז"ל והן במקורות הלא-יהודיים¹⁹אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, שם; בראשית רבה, שם ושם; תנחומא, בלק כז, עמ' עד; במדבר רבה, כ כג; תנחומא בובר, תזריע ז, עמ' יח; ירו', קידושין פ"ב ה"ד, סב ע"ג, ועוד. . כן נזכרת ארבל כמקום ייצור של אריגי פשתן גסים (בראשית רבה, יט א, עמ' 170 ומקבילות). מרכזים נוספים לייצור פשתן היו טבריה ואגן הכינרת (בבלי, מועד קטן יח ע"ב). בטבריה הייתה אגודת אורגים²⁰שובה, כתובות, עמ' 181. , ומכיוון שהוכח ריבוי הפשתן באזור יש להניח שהכוונה לאורגי פשתן. אגודת עובדי הפשתן (גילדה) נזכרת בהקשר אחר, כנראה בציפורי (ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"א). במאה השביעית אנו שומעים על סוחר פשתן משכם השוהה בטבריה²¹ברוק, מעשה, עמ' 315-314. , ומקורות נוספים²²ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"א; בבא מציעא פ"ד ה"ז, ט ע"ד, ע"ה ועוד, וכן עדויות נוספות רבות. . מתקנים רבים לשריית פשתן נתגלו במשמר העמק, בשולי עמק יזרעאל²³ספראי ולין, גבע. ליד תל שוש, היא גבע פרשים. ראשיתם במאה השלישית, ולפחות חלק מהם ניטש במהלך המאה השישית, ועל גביהם הוקמו בתי בד. הדבר מעיד על צמצום שטחי הפשתן לטובת גידול הזיתים, וייתכן שגידול זה אף חוסל לחלוטין באותו אזור. כל שטח המתקנים ניטש במאה השביעית עם הכיבוש המוסלמי, או אולי כבר עם הכיבוש הפרסי (614 לספירה).

הפשתן נחשב לגידול המדלדל את הקרקע, וזורעים אותו רק פעם בארבע או שש שנים. לאחר כל שנת עיבוד המתינו 5-3 שנים, ורק אחר כך השתמשו שנית באותו שטח לגידול פשתן. ביתר השנים גידלו באותו שטח דגנים, ובעיקר חיטה²⁴משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ח; תוס', שם פ"ט הל"א-הל"ב; ירו', שם שם, יב ע"א. , בשיטה המקובלת של מחזור זרעים.

היתרון הגדול של גידול הפשתן אינו רק ברווחיותו. אחת מבעיות היסוד של חקלאי הארץ הייתה כיצד לנצל את העונה החקלאית המתה. כושר הייצור של החקלאי נקבע לפי צורכי העבודה בעונת שיא העבודה, ברם תנאי הארץ גורמים לכך שבמשך חודשים רבים העבודה מועטת, והחקלאי צמא לעבודה נוספת שתשמש מקור הכנסה. עונת שיא העבודה של גידול הפשתן משתלבת יפה במשק עבודה המבוסס על גידול דגנים, זיתים וגפנים. יתר על כן, הפשתן מספק עבודה רבה בעיבודו. כך עשוי היה החקלאי למצוא מקור עבודה ופרנסה בעונות שסיפקו עד עתה הכנסה שולית בלבד. חלק מן הרווחים הגיעו, כמובן, לידי השלטונות בצורת מס או באמצעות הפעלת בתי האריגה הממלכתיים, ברם ההכנסה ברובה הגיעה לחקלאי המגדל ולשכניו ואלה הפכו לבעלי מלאכה לכל דבר, וכך העשירו את כלכלתה של הפרובינציה כולה.

בתוספתא יש הרחבה למשנה, ויש בה דיון בבגדים נוספים: "הנודר מן הכסות אסור בפונדא ופסקיא ומותר בסקרטיא באנפיליא ובפלמיא במכנסים וכובע" (תוס', פ"ד ה"ג; ירו', מ ע"ג; בבלי, נה ע"ב). "פונדא" (Funda) היא מעין חגורה שיש בה כיס לנשיאת כסף, על כן נאסר להיכנס להר הבית עם פונדה (משנה, ברכות פ"ט מ"ה), והתוספתא שם מוסיפה: "לא יכנס אדם להר הבית במעות צרורין לו בסדינו ובאבק שעל רגליו ובאפנדתו חגורה עליו מבחוץ..." (פ"ו הי"ט). כבר ראינו במקום אחר²⁵ראו פירושנו לשבת פט"ו מ"ב. שהחזקת חפצים בפונדה, שפיה כלפי מעלה, היא שמירה טובה. הפונדה נזכרת לעתים בחברת הפסיקייא, החגורה, כגון "קשרי נימי פונדא ופסיקיא" (תוס', מקוואות פ"ז ה"ב, עמ' 659), וכן בתוספתא שציטטנו ועוד²⁶כגון שמחות פ"ז ה"י, עמ' 140; ספרי במדבר, פיסקא קנז, עמ' 213; בבלי, שבת קיג ע"א. . בתוספתא נזכר שאת קשרי הפונדה יש להתיר לפני טבילת הבגד (מקוואות פ"ז ה"ב). אם כן, הפונדא היא רצועה רחבה ששימשה כחגורה והיו בה כיסים שנסגרו על ידי קשירת חוטים. הפונדה אינה בגד ממש, אך היא טוויה וארוגה כבגד (ספרי במדבר, קנז, עמ' 213), והדברים הולמים. בגד מעין זה מופיע בציורים רומיים של פשוטי עם, משרתים ועבדים, והוא חגורה רחבה שכנראה היו בתוכה כיסים. אין צריך לומר שהרומאים מיעטו לצייר בגדים של פשוטי העם (איור 71). גברים רומיים מכובדים לובשים בדרך כלל את הפליום ללא חגורה, וזו מאפיינת בעיקר גברים עובדים. מכל מקום, אם יש חגורה היא על המותניים. אצל נשים החגורה רגילה יותר, לעתים על המותניים ולעתים מתחת לחזה. קשה לאתר איזה סוג חגורה היא הפונדה, אבל ברור שהייתה רצועה עבה וארוכה שאפשר היה לכרוך ממנה מעין כיס.

"אנפילאות" הן בגדי הרגל, מעין גרביים עבים או נעליים דקות²⁷אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 70; ערוך השלם כ"ו, 124-123. . כך, למשל, אסור להיכנס להר הבית באנפילאות או לתרום בהן את תרומת הלשכה. בגד זה נזכר בשני התלמודים בהבדלים קלים, ועסקנו בהם במקום אחר²⁸ראו פירושנו לשבת פט"ז מ"ד; ירו', שם טו ע"ד; בבלי, קכ ע"א. (איור 72).

"מכנסיים" הם בגד הנזכר פעמים מעטות במקורות. התרגומים מתרגמים פעמים מספר את ה"מכנסים" שבתורה כ"אוורקסין", וזו ראיה ברורה לפירוש המונח "אבריקין"²⁹כגון יונתן, ויקרא ו ג; שמות כח מב, ועוד. הנזכר גם בתלמודים למסכת שבת³⁰ראו ההערה שלפני הקודמת. בתלמודים שם מנויה רשימת בגדים ארוכה, ודנו בה בהרחבה בפירושנו לשבת פט"ז מ"ד. . הבגד הרומי-ביזנטי הרגיל היה הטוגה, ומתחתיו הכותונת. כלפי חוץ הבגד נראה כשמלה ארוכה או קצרה. הפועלים לבשו שמלה קצרה כזאת, כפי שנדגיש להלן. במאות הראשונה והשנייה לבשו רק ברברים מכנסיים. בני הכפר וציידים שרצו להגן על רגליהם השתמשו במעין חותלות שחגרו מתחת לטוגה, ואם הטוגה הייתה קצרה הם בצבצו מתחתיה. מכנסיים כלבוש תקני מאפיינים פרשים, והולכי רגל מיעטו להשתמש בהם. במאות השלישית והרביעית התפשט מעט השימוש במכנסיים מעין אלו, אם כי בציורי קיר או פסיפסים הם עדיין נדירים ביותר³¹קרום, תלבושת, עמ' 56-55. . בידינו ציור של עבד הנושא זוג מכנסיים ונעליים, ובדנמרק אף התגלו שרידיו של בגד כזה (איור 73).

"כובע" הוא כמשמעו, בגד לראש. ה"סקורטיא" פורש בבבלי למשנתנו (נה ע"ב) "כיתונא דצלא", כתונת עור, scortea בלטינית³²ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לשבת, עמ' 78. בבבלי נאמר שאסור בסקורטיא, ומעמדה ככסות אפשרית היה שנוי במחלוקת. מכל מקום, במקורות ארץ ישראל הם משמשים ככסות לשעת דחק (תוס', שבת פ"ה הי"ד). . הסקורטיא נזכרת יחד עם החמולה ובגדים נוספים כבגדים אשר התירו לצאת בהם בשבת "מפני הגשמים" (תוס', שבת פ"ג הי"ד). "פלמיה" הם מכנסיים קצרים, כנראה בגד גוף שלבש אדם מתחת לבגדים הרגילים (בראשית רבה, פד טז, עמ' 1019). בגד זה אפיין פרשים שנדרשו לפסק את רגליהם דרך קבע.

רשימה זהה של בגדים מנויה במשנת כלים (פכ"ז מ"ו). כדי שאחד מהם יטמא בטומאת מדרס (ראו לעיל) יש צורך לא בשיריים של שלושה על שלושה טפחים אלא במידה כפולה.

נמצאנו למדים שכל אלו לא נתפסו כבגד רגיל אלא ככלים מיוחדים המשמשים ללבוש רק במקרים מיוחדים, על כן אין המונח "כסות" כולל אותם.

רבי יהודה אומר הכל לפי הנדר – לדעת רבי יהודה אין משמעות קבועה למונחים "פשתן" ו"צמר", ומשמעותם תלויה בהקשר שבו נאמר הנדר. המשנה מדגימה הקשרים אפשריים כאלה.

טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתים עולין עלי ומותר לכסות ואסור להפשיל אחריו – כפשוטה זו דוגמה לדברי רבי יהודה. אם נשא אדם משא והזיע קשות ונדר "קונם צמר ופשתים עלי" – אין בכוונתו לנדור מכל האריגים אלא רק מהשימוש בהם בהקשר של סבלות. על כן מותר לו להתכסות בהם, אבל אסור לו להפשיל בגדים כאלה, שכן כך עושים הסבלים ומשימוש כזה נדר.

בתוספתא ניתן הסבר קרוב: "כיצד היה רבי יהודה אומר 'הכל לפי הנדר', היה טעון צמר וחצר, אמר קונם צמר עולה עלי, אסור לטעון ומותר ללבוש. היה לבוש צמר וחצר³³הכוונה לחציר, בגד מקש. , ואמר קונם צמר עולה עלי, אסור ללבוש ומותר לטעון"³⁴תוס', פ"ד ה"ד; ירו', מ ע"ג; בבלי, נה ע"ב, וראו הכלל בתוס', פ"ג ה"ד. . במשנה המשפט חסר, ואין בו התייחסות ללבוש. האם במקרה כזה מותר לו ללבוש? לפי התוספתא מותר לו ללבוש, ובירושלמי "כיני מתניתא טען והזיע... אסור ללבוש ומותר להפשילן אחריו" (מ ע"ג). אם כן, נוסח המשנה לפי הירושלמי הפוך מזה שבידינו ומהתוספתא. דומה שנפל בתלמוד שיבוש.

כפי שנראה להלן (פ"ח מ"ה), לרבי יהודה גישה שונה לפרשנות הנדרים, גישה חופשית התובעת לברר כל נדר לפי הקשרו המקומי והאישי. לעתים הובילה גישה זו לפרשנות שונה מזו של תנאים אחרים.