משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 10 · משנה 5

בוגרת וששהת – כך בכתב יד קופמן וב-מפ, אבל בכמה עדי נוסח בוגרת ששהת. לפי כתב היד שני מצבים הם, או בוגרת או ששהתה לאחר שתבעו את נישואיה. הבבלי מנסה להבחין בין שתי נוסחאות אלו (כתובות נז ע"ב), ודוחה אבחנה זו, וכפשוטם של דברים שני תנאים אלו נדרשים, אחרת אין לבעל חובת מזונות כפי שנבהיר להלן¹⁷ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 531-529. בסוגיה בנדרים ע ע"ב מתקבלת האבחנה המוצעת ומשמע ממנה שהבעל חייב במזונות בוגרת, וקטנה ששהתה שנים עשר חודש. ראו פירושנו לכתובות פ"ה מ"ב. .

שנים עשר חודש – לפי ההלכה האישה מתארסת כנערה, ולאחר שבגרה מקבלת שנים עשר חודש להכנת חפציה לנישואין. המשניות מתארות לוח זמנים זה כאילו היה הנוהג המקובל, ולמעשה ספק אם אכן היה זה לוח זמנים מקובל, וכבר הערנו במשנה הקודמת שחז"ל מתארים נוהל זה כמצוי ובכך מבטאים את סדר העדיפות המקובל עליהם. מכל מקום, משעה שתבע הבעל את האישה עומדים לרשותם שנים עשר חודשים, ולאחר מכן על הבעל לשאתה. "נותנים לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל... ולאלמנה שלשים יום" (משנה, כתובות פ"ה מ"ב). לאחר זמן זה חייב הבעל במזונות אשתו, אף שטרם כנסה לחופה. שם יש דיון האם הבעל רשאי להאכילה בתרומה, אבל אין מחלוקת על עצם חובת המזונות לאישה.

ואלמנה שלושים יום – המדובר, אפוא, בנשים שהבעל חייב במזונותיהן. המשפט לגבי האלמנה חסר בכמה מציטוטי הראשונים, אך הוא מופיע במשנת כתובות שהובאה, וכנראה נגרר משם¹⁸אפשטיין, מבוא, עמ' 973. , שהרי ההמשך אינו עוסק באלמנה. המשפט "בעלה חייב במזונותיה" (להלן) ודאי אינו עוסק באלמנה, שהרי בעלה של זו נפטר מכל חובותיו וזכויותיו. דין אלמנה יידון להלן (פי"א מ"ט).

רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתיכנס לרשותו – לפי משנה א הבעל מפר את נדרי ארוסתו, אלא שבהיותה ארוסה הוא מפר אותם יחד עם האב, ועתה מדובר על הפרה בלעדית שלו. בדרך זו מתורצת משנתנו ומשנה א לעיל. לו הייתה משנתנו לבדה ניתן היה לפרשה שבזמן האירוסין אין לבעל כל זכות בהפרת נדרי אשתו, אך לנוכח משנה א יש למצוא פירוש שיכנוס את שתי המשניות תחת קורת גג אחת. במשנת כתובות הראינו כיצד כורסמה זכותה של האישה למזונות¹⁹ראו פירושנו לכתובות פ"ה מ"ג. הכרסום בא לידי ביטוי באיסור החל על אשת ישראל האמורה להינשא לכוהן לאכול בתרומה בטרם תיכנס לרשותו. גם לאחר ששהתה שנים עשר חודש. לא מן הנמנע שיש קשר בין הכרסום בחובת המזונות לבין ההלכה שהבעל אינו מפר (יחידי) את נדרי אשתו.