משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 10 · משנה 3

נדרה והיא ארוסה ניתגרשה בו ביום – מעתה אין לה בעל. לפי ההלכה במשנה הקודמת הועברה (נתרוקנה) זכות הפרת הנדרים לאב, ניתארסה בו ביום – זכות ההפרה חוזרת שוב לבעל, בשותפות עם האב, אפילו למאה – אפילו התארסה והתגרשה למאה אנשים באותו יום. כמובן אם עבר יום, אם הייתה מגורשת – לאביה הזכות להפר נדריה לבד, ואם הייתה מאורסת הזכות מתחלקת בין השניים. מכל מקום: אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה – גם אם בזמן שבין הנדר וההפרה התארסה והתגרשה, וגם אם הנדר היה בחיי בעלה הקודם (בבלי, עא ע"א).

זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה – כל זמן שלא זכתה האישה ל"חירות" (רשות עצמה) אביה מפר את נדריה, בשותפות עם הבעל הנוכחי (אם יש אחד כזה). אבל אם "יצאה לרשות עצמה", כלומר בגרה או התאלמנה מנישואין (להלן מ"ה), אין האב מפר נדריה. במקרה כזה נראה שגם הבעל אינו מפר את נדרי ארוסתו (עד שיישאנה לכל דבר), אבל לעיל שנינו שלדעתו של רבי אליעזר הבעל מפר את נדרי ארוסתו הבוגרת.

שני המקרים האחרונים בתוספתא (פ"ו ה"ג וה"ד) הם שהאב הפר את חלקו והבעל לא הספיק להפר ונפטר. המקרה הראשון הוא שהאב הפר במקום הבעל, והשני שהנערה אורסה לבעל שני והבעל השני הפר לה. התוספתא קובעת באופן סתמי שזכות הפרת הנדר היא לבעל השני, אף על פי שהנדר נעשה בחיי הבעל הראשון, ורבי נתן מוסיף שאלו דברי בית שמאי¹³ברייתא זו מצטרפת למקרים שבהם הלכה סתמית נוסחה כבית שמאי, ויש לכך דוגמאות רבות נוספות. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. , ובית הלל חולקים ומחמירים. לא נאמר מדוע חולקים בית הלל ועל מה בדיוק הם חולקים. מסתבר שלדעתם נדרים שנדרה לפני האירוסין אין הבעל רשאי להפרם. במקביל הם סבורים שאם הבעל מת לא התרוקנה (הועברה) רשותו לאב, כפי שפירשנו לעיל (מ"ב).

המינוח "זה הכלל" רגיל במשנה, אבל במקרה זה הוא חסר ב- ג1 שהוא קטע גניזה עם ניקוד בבלי, אבל המילים היו מונחות לפני סוגיית הבבלי (פט ע"א) המדייקת ממילים אלו הלכה נוספת. אפשטיין טען שקטע הגניזה משקף מסורת איתנה בניגוד לבבלי, אך מכיוון שזו עדות יחידאית נראה שאין זו יותר משגגת מעתיק¹⁴אפשטיין, מבוא, עמ' 1041. .