תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 1

[אות ט] בתוי"ט ד"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. ר"ל דלפי מה דמספקא לן בש"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ"ש רש"י (דף י"ד ע"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא"כ קשה על הרע"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש"י שכתב ג"כ בהרע"ב היינו שכן דרך רש"י לפרש המשנה כפי ס"ד דהש"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י"ד ע"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ"ה שרי. אבל הרע"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא"ת מאי קמ"ל נזיר ומצורע (ר"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר"ן הנ"ל דס"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא"ה ליכא קושיא דזהו קמ"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה"ג בבא ממדה"י אסור מ"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל"ע: