רש״ש על משנה יומא · פרק 2 · משנה 1

במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרווייהו ונכון:

שם ארבע פייסות היו שם. התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ') למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ' ב') בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והי' יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (י"ט ב') אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופירש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ' ב') יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם:

בתוי"ט ד"ה ואין מוציאין כו'. אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש. לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש: