רש״ש על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 6

בתוי"ט ד"ה ולמה והמ"ם פתוחה. במחכ"ת ל"ד כי צ"ל קמוצה כדינו לפני אותיות אה"ר עי' תל"ע מ"נ בדין דחיק:

בתוס' רע"א אות י"ב הביא בשם הר"ן בע"ז דהטעם דנקרא מב"מ אף דחלוקין בשמא ובטעמא משום דעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור כו' ע"ש. ובזה מתיישב שפיר מדוע לא צייר התנא לקמן במ"ז כגון שאור של חטים תוך עיסה של שעורים כמו במשנה זו. (והתוי"ט הרגיש וכ' וה"ה כו' וזהו דוחק) דכיון דעיסה ראויה ליעשות שאור הו"ל כחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהוה מב"מ לרבא שם. אך ק"ק לפ"ז מדוע בציור מב"מ נקיט תוך עיסת חטים אף דשעורים נמי. וכן לאביי תשאר הקושיא מדוע לא צייר על מבשא"מ שאור בעיסה. ומה שעיין בתור"ע על סברת הר"ן הלזו מהא דחמרא לגו חלא דלרבא בנ"ט. הא סוף החמרא לירד למטה ויהפך לחלא. נ"ל דלק"מ דקיי"ל כר"ח במנחות (כ"ג) דאזלינן בתר מבטל (וכדפסק הרמב"ם בספ"א מהל' אה"ט) דהיינו הרוב אם אפשר לו להיות כבטל דהוא המועט ה"ל מב"מ. ולהכי כיון דהעיסה דהיא הרוב תהיה כמו שאור המועט הו"ל שפיר מב"מ. אבל בתר בטל לא אזלינן ולהכי בחמרא לגו חלא אף דחמרא הבטל סופו להיות חלא כיון דחלא המבטל א"א לו להיות חמרא הוה מבשא"מ. אך הא יש לעיין איך תתיישב הך מתניתין אליביה דרח"נ שם דס"ל דאזלינן בתר בטיל וע"ש (כ"ב ב') בתד"ה ור"י: