תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים · פרק 1 · משנה 4

[אות י] בתוי"ט ד"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ"ש בריש פ"ב דנזיר. כצ"ל:

[אות יא] שם בתוי"ט ד"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב"א א"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא"ש דבא לתרץ לפי"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר"מ מ"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ"ש התוי"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא"ש וכו' מיהו לקמן פ"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל"א לך דא"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר"ד) דלקרבן ל"א לך מותר ולחולין ל"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב"א לקרבן יהא לפיכך ל"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא"ש דדוקא בשב"א אסור אבל בפת"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו"ק. אח"כ מצאתי בעזה"י כל זה במ"ל (פ"א מהל' נדרים הל' י"ח בד"ה ודע שהחכם בעל תוי"ט וכו'):

[אות יב] שם ד"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע"ג: