מאימתי מוציאין וכו'. פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור:
קריאה במקור
מלאכת שלמה על משנה שביעית · פרק 3 · משנה 1
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
משׁיפְסְקי. גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א:
משייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 623ba3df9d85e3132eb97ec2c1a163dd46511624542420002ddcc867edd206ba