רש"י על משנה אבות · פרק 2 · משנה 1

שיבור. שיברור:

כל שהיא תפארת לעושיה. שנוח לו והנאה וגם בני אדם נוחין הימנו:

נ״א לעושה למי שעושה אותה:

תוספת גליון. כל שהיא תפארת לעושה. כל דרך שהיא נוחה ותפארת למי שעושין אותה לאותה הדרך יברור האדם לפי שבידוע שזו הדרך שהיא נוחה לעושה:

ותפארת לו מן האדם. שלכל העולם היא ישרה דאין לך דבר עבירה שיעשה אדם שלא יתחרט בו ויאמר בלבו מה עשיתי ויש לו בושת מבני אדם. אבל נזדמן לידו דבר מצוה ודרך ישרה ויקיימנה אז ישמח ביותר עליה וגם ב״א מפארים ומשבחים אותו:

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו טלו בשכרכם כך וכך והכנסו לפרדס. וחרשו בו ותקנו כל צרכו ובפרדס היו בו אילנות טובות ורעות. ואילו היה אומר להם אילן פלוני טוב הוא ואילן פלוני רע הוא ותקחו בזה יותר מבזה היו הולכין כולם אצל הטוב כדי להרבות שכרן ונמצאו נשתיירו אילנות רעות שלא יתוקנו לכך אמר בסתם כך עשה הקב״ה שלא גילה שכר המצות שלא יראה אדם מצוה ששכרה מרובה יותר מחברתה ויחזור אחריה:

והוי מחשב הפסד מצוה. מה שאתה מפסיד מסחורתך בשעה שאתה עוסק במצוה אל תתעצב על אותו הפסד אלא הוי מחשבו כנגד השכר שתקבל עליה לעתיד ואם יבוא מצוה לידך קיימנה אע״פ שתדע שיש לך בה הפסד ממון ששכר המצות הרבה הוא:

ושכר עבירה. שאתה נהנה בה הוי מחשב כנגד הפסדה שאתה עתיד להפסיד בה ואם יבא עבירה לידך אל תעשנה אע״פ שתדע שתהנה ממנה כי ההפסד שעתיד לבא עליך הרבה הוא:

מה למעלה ממך. שהיא רואה ושומעת וכותב בספר: