רש"י על משנה אבות · פרק 4 · משנה 1

שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון התימני לפי שלא האריכו ימים נקראו על שם אביהם. נ״א ואלו שלשה שלא נסמכו כדאמרינן בסנהדרין היושבים לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני:

הלומד מכל אדם. ואפי' שאינו גדול ממנו בחכמה הולך ולומד ודוחק ונכנס בכל מקום שהם בני תורה ואינו מתבייש:

מכל מלמדי וכו'. כל מי שבא ללמדני הייתי משכיל שומע לדבריו ולא בושתי:

הכובש את יצרו. ואינו הולך אחריו:

טוב ארך אפים. שאין נוח לכעוס אלא מתגבר על יצרו טוב הוא מגבור:

ומושל ברוחו. שכופה את רוחו טוב מגבור ומלוכד עיר:

השמח בחלקו. בחלק שהקב״ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה. נ״א שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב״ה מזמין לו בין טוב בין רע בין רב בין מעט ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל מאי אשרי איכא אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר ומדקא משבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה:

אשריך בעולם הזה. שלא תצטרך לבריות ולעוה״ב דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות:

אמר הקב״ה כי מכבדי אכבד אם אתה הולך אחר דרכי מפני שיבה תקום וגו' גם אתה תמצא מכובד. נ״א כבד אכבדך ואז תמצא כבוד ותהיה מכובד:

ובוזי יקלו. לא שאני מיקל אותם אלא הם יקלו מעצמם דהואיל ואינו מכבדני אלא מיקל אינו מכובד ביניהם אלא זל וקל:

נ״א כי מכבדי אכבד וגו'. זו היא מדה אחת של מקום ואף אתה צא ולמד ממדותיו ותהיה מכובד: