משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 2 · משנה 2

רבי שמעון אומר אין סכים שמן שלמעשר שני בירושלם וחכמים מתירין – המשנה הקודמת קבעה שמותר לסוך בשמן מעשר שני, וכאן מוצעת מחלוקת בנושא. פשוט לפרש שרבי שמעון חולק על הכלל שמותר לסוך בשמן מעשר שני וסובר שסיכה, לפחות לעניין זה, אינה כאוכל. כך פירשו הר"ש, מהר"י בן מלכי צדק ואחרים. הרמב"ם, וכמוהו גם ראשונים נוספים, התקשו לקבל שרבי שמעון חולק על המשנה הקודמת וחולק על כלל הלכתי כה ידוע¹⁹ראו מלאכת שלמה בשם רבי יהוסף המצמצם את חידושו של רבי שמעון. , ואולי גם התקשו לקבל פירוש זה, שאם כך מה בין חכמים לתנא קמא של ריש משנה א. הרמב"ם רומז שיש כאלה המפרשים כמו שהצענו (כר"ש), אבל פירוש זה אינו אפשרי: "רבי שמעון אינו חולק על דברי הקודם... כמו שסבר מי שסבר... ולא היה רבי שמעון חולק על זה העיקר"²⁰הרמב"ם קדם כמובן לר"ש, והכיר את הפירוש מפרשן עלום אחר. . על כן פירש הרמב"ם, ובעקבותיו מפרשים אחרים, שמילת המפתח היא "בירושלם", והכוונה שאדם אחר ימשח את השני וקצת מהשמן יידבק לידו. אבל בהמשך המשנה משתמע שרבי שמעון מסכים בתרומה, אך ברור שגם בתרומה לא התירו לעשות כן (שימשח אדם את חברו), ולכל היותר התירו שייגע אדם בכוהן שסך עצמו בשמן תרומה²¹כך מעיר-מקשה הרש"ס. . על כן דומה שיש לקבל את הפירוש שהרמב"ם ואחרים דוחים שאכן רבי שמעון חולק על המשנה הקודמת. להדגשה "בירושלם" אין כל משמעות, שהרי מחוץ לה תמיד אסור להשתמש במעשר שני. לפי פירושנו ברור שלפנינו משניות משני מקורות. במקור אחד הוצעה הצעה כללית של כל הדינים, באותו סגנון כמו לגבי שביעית ותרומה, וממקור אחר נלקטה הלכה מיוחדת למעשר שני.

במשניות רבות מצינו מעין סגנון זה. המשנה פותחת בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת²²ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א, ועוד מקומות רבים. בחלק מהם מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא, והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. . במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא", אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות, ואין צורך לחפש חידוש בכל פרט במשנה.

ניתן להציע פירוש ביניים בין שתי הצעות הראשונים: רבי שמעון אינו חולק על הכלל שסיכה כאוכל, אך הוא חושש שאדם סך עצמו בירושלים ויצא מחוץ לעיר, ויימצא ששמן מעשר שני יצא מחוץ לעיר הקודש. כך נמצא חידושו של רבי שמעון מעומעם מעט, אך עדיין הוא חולק על התנא הסתמי של משנה א.

אמרו לו – (חכמים) לרבי שמעון אם הקל בתור[מ]ה חמורה לא נקל במעשר שני הקל – תרומה חמורה ממעשר שני, שהיא אסורה לזרים. מותר לסוך בשמן תרומה, לפיכך קל וחומר שמותר לסוך בשמן מעשר שני.

אמר להם – (רבי שמעון לחכמים) מה [לו] – בכתב יד קופמן ובקטע גניזה (ג6) "מה לו", ואין לו מובן. המעתיק של כתב יד קופמן מחק את המילה "לו", ועדיין אין לו מובן. בכמה עדי נוסח "מה אם" (ב, ט, ן, ת). זו נוסחה אפשרית ומקובלת. בכמה עדי נוסח אחרים: "לא! אם היקל...", ואף זו נוסחה אפשרית. בנוסח גניזה אחד (ג5) "מה לי", ודומה שזו אף הנוסחה שביסוד כתב יד קופמן. בנוסח הדפוס הורכבו שתי הנוסחאות: "מה אם לא". מכל מקום, התוכן ברור והקל וחומר נדחה.

הקל בתרומה חמורה מקום שהקל בכרשנים ובתלתן נקל במעשר שני הקל מקום מקום שלא הקל בכרשינים ובתלתן – תרומה אמנם חמורה, אבל בה הקלו "בכרשינים ובתלתן", ואילו במעשר שני לא הקלו "בכרשינים ובתלתן", כל זאת אף שבדרך כלל דינו של מעשר שני קל יותר. אם כן, לא תמיד מקלים במעשר שני יותר מבתרומה. ההקלה בכרשינים ובתלתן היא הדין שבמשניות הבאות.

אי אפשר לברר האם הוויכוח וניסוחו הם מדברי התנאים הראשונים (רבי שמעון וחבריו) או שמא הם פרי עיון של הדור הבא של התנאים. מכל מקום, הוויכוח הוא חלק מהמשנה והוא משקף את דרך החשיבה התנאית. התנאים משתמשים בטיעונים הגיוניים ביותר תוך ניסיון לגזור את ההלכה המחודשת מכלל התקדימים המוכרים להם. הדיון הוא או בקל וחומר או מתוך השוואה בין שווים. בירושלמי מסבירים שיש בתרומה הקלה נוספת והיא ההיתר לכוהן לסוך עצמו, להביא את נכדו הישראלי (בן בתו הנשואה לישראל) "ומעגלו על גבי מיעיו" (נג ע"ג)²³ההלכה עצמה בתוס', תרומות פ"י ה"י. אין להלכה קשר לאיסור להתעגל על טבלת שיש בשבת, ראו פירושנו לשבת פכ"ב מ"ו. . לישראל אסור לסוך בשמן תרומה, אבל מותר לו ליהנות משמן שנותר על גופו של הכוהן. הירושלמי חיפש כנראה מקור ברור להיתר לסוך בשמן תרומה, ובהלכה זו מצא הקלה נוספת והיא ההיתר לישראל ליהנות מסיכה זו בדרך עקיפה. אם כן, ההקלה בתרומה היא רבה מאוד ורבי שמעון טוען שאין ללמוד ממנה על דיני מעשר שני.

טעמם של חכמים ברור: "ויצהרך – זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה"²⁴ירו', למשנה א, נג ע"ב. למקבילות ראו פירושנו למשנה הקודמת. , אך טעמו של רבי שמעון לא נמסר. הוא דוחה את נימוקם של חכמים (להלן) אך אינו מנמק את דבריו. באמת קשה, לכאורה, מדוע הותרה סיכת שמן תרומה וסיכת מעשר שני נאסרה. ייתכן שהסיבה היא החשש שמא יצא האדם מתחומי עיר הקודש והשמן עליו. התחום המותר לאכילה היה בין החומות, וירושלים השתרעה על שטחים נוספים. החשש הוא, אפוא, שהוא יטייל בעיר ויוציא את השמן מחוץ לחומות. הבעיה ההלכתית הכרוכה בכך כפולה. יש איסור להוציא פֵרות מעשר שני שכבר נכנסו לעיר מחוץ לירושלים, ויש איסור ליהנות מהם מחוץ לעיר. הירושלמי שציטטנו הביא דוגמה להקלה בתרומה במקרה שישראל נהנה משמן שכוהן סך בו את עצמו. המקבילה לדין זה של תרומה הוא אדם שסך עצמו בשמן של מעשר שני בירושלים, ומאפשר לעצמו או לאחר ליהנות מהשמן מחוץ לעיר ("חוץ לירושלים" בדיני מעשר שני מקביל ל"ישראל" בדיני תרומה). אם כן, החשש הוא אמנם בהוצאת המעשר השני מחוץ לתחומי ההיתר.