משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 2

פודים מעשר שיני בשער הזול – "כשער" ב"כ", כך ברוב הנוסחאות העיקריות, לרבות שלושה קטעי גניזה וראשונים. שער הזול הוא: כמות שהחנווני לוקח – כשער שהחנווני קונה ממגדל הפֵרות והוא השער הזול, לא כמות שהוא מוכר – החנווני, כמובן מאליו, מוכר בשער יקר יותר. בירושלמי (נד ע"ד) נמסר בשם רבי יוחנן וריש לקיש כי יש להקפיד לפדות רק כשער הזול ולא כשער היקר אף אם הדבר מועט; כמות שהשולחני פורט – הבא להחליף פרוטות של מעשר שני בדינר או בסלע כסף מחשב את הפרוטות במספר קטן יותר, כמספר הפרוטות שהשולחני פורט למי שנותן לו דינר או סלע עבור פרוטות, לא כמות שהוא מצרף – ולא ככמות הפרוטות שהוא דורש לצרף עבור הדינר והסלע שהוא נותן. השולחני נותן מספר קטן של פרוטות עבור סלע שמביאים לו ודורש מספר גדול של פרוטות כשהוא מצרף פרוטות לסלע שהוא נותן. העיקרון הוא שפודים מעשר שני כשער הזול וכלל זה נשמר, לפי משנתנו, לא רק כשפודים פֵרות בכסף אלא גם כשפודים את הכסף הקטן בכסף גדול, בדינרי כסף ובסלעים.

מציאות זו משתקפת במעשה המסופר בתוספתא: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית לכזיב, אמרו לא נדע היאך בעל הבית זה מתקין את פירותיו. כיון שהרגיש בהן הלך והביא לפניהן דלוסקיס מלא דינרי זהב" וכו' (פ"ג הי"ח)⁴חכמים שם מבקרים קשות את המעשה ולא ברור מה הפגם במעשה ההחלפה, וראו פירושו של ליברמן על אתר. אולי החלפה למטבע זהב היא מלכתחילה החלפה כשער הזול, ועל כך הביקורת (בניגוד למשנתנו). . בימים שלאחר החורבן פדו בני אדם את המעשר השני בכסף, ולעתים בכסף קטן, וצירפו לאחר מכן את הכסף לכסף גדול. את ההחלפה יש לחשב לפי השער הזול של השולחני. זו היא ששנינו בתוספתא: "מצרף דינר זהב למעשר שיני, כמות ששולחני פורט ולא כמות שהוא מצרף" (פ"ג ה"ג, וראו בפירושו של הרש"ס, סד סע"א). השולחני היה מצוי ביישובים הגדולים יותר (בבלי, בבא מציעא נב ע"ב: "בכרכים דאיכא שולחני... בכפרים דליכא שולחני"), ונזכר רבות במשנה ובספֵרות החכמים בכללה. הוא החליף כספים, העריך את ערכם של המטבעות השונים, קבע את טיבם ומילא תפקידים רבים של שירותי הבנק בימינו. הוא נזכר בתחומי הלכות רבות, מדיני נזיקין ועד הלכות קודשים. במקדש ישבו שולחנים שבשירותיהם השתמשו עולי הרגל, ואף הגזברים במקדש השתמשו בשירותיהם (ראו משנה, בבא מציעא פ"ג מ"א; שם פ"ט מי"ב; תוס', שקלים פ"ב הי"ג; מעילה פ"ב הי"א, ועוד).

כאמור לעיל פודים את המעשר השני כשער מקומו, אבל לפי המחיר הזול, וכפי שראינו זו קולא לעומת הקדש.

אם כן, במקורות שלוש גישות: כשער מקומו, כשער הזול וכשער היוקר. ברישא הועדף שער מקומו ובסיפא כשאין למחיר "מקום" כשער הזול, וראינו גם גישות אחרות באותו נושא או בנושאים קרובים.

אין פודין מעשר שיני אכסרה – באומד. אין פודים את כל הכרי בלא מידה ובלא משקל. כך שנינו בתוספתא: "אין פודין מעשר שני אכסרה. כיצד, היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין, לא יאמר כמה אדן רוצה ליתן בציבור זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה" (פ"ג ה"ו), ובמשנת דמאי: "רבי יוסי אומר: סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק – כל זמן שהוא מוכרן אכסרה, פטור" (פ"ב מ"ה). אכסרה יסודה ביוונית – ενσχερῶ – שהוא תואר הפועל, כלומר באומדנה שמשמעה באומד, בהערכה כללית, בניגוד למכירה במשקל או במניין⁵כך מפרשים רוב המפרשים. אחרים (הר"ש, הרא"ש ומהר"י בן מלכיצדק) מוסיפים פירוש שני שמוכר ללא רווח או הפסד. הסבר זה מובא מתוך המשמעות של המשפט במשנה ואין לו בסיס לשוני, וספק אם הוא מתאים למשנת דמאי. .

את שדמיו ידועין ניפדה על פי אחר – כמעט בכל הנוסחאות העיקריות ובספרי ראשונים "על פי אחד". לפנינו בדפוסים: "על פי עד אחד", וכן בכמה ספרי ראשונים, ובעל מלאכת שלמה כתב: "לא גרסינן מלת עד וכן בירושלמי ליתה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה". די באדם אחד שיקבע את ערכו.

את שאין דמיו ידועים ניפדה על פי שלושה – דבר שאין מחירו ידוע ומקובל בשוק אינו נפדה אלא על פי שלושה. בתוספתא נוסף: "מעשר שיני שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה לקוחות ולא על פי שלשה שאין לקוחות" (פ"ג ה"ה)⁶בנוסח כי"ק נוספה בטעות שורה. .

משנת סנהדרין פ"א מונה עניינים שנידונים בשלושה, ביניהם "נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלושה" (מ"ג), ובתוספתא שם נוסף: "על פי שלשה לקוחות ולא על פי שלשה שאין לקוחות" (פ"א ה"ב, עמ' 415). כיוצא בו בתוספתא ערכין (פ"ד ה"ב, עמ' 546). כן הדברים אף בבבלי (סנהדרין יד ע"ב), ופירש רש"י: "סוחרים בקיאים בשומא", ובתוספות שם (ד"ה "בשלשה"): "יש מפרשים שרוצין לקנותו ויקח מי שיתן יותר, ופירוש הקונטרס עיקר". בתלמוד הירושלמי לפנינו זו מימרה בשמו של רבי יוחנן, ומוסיפה הברייתא (וכן בדברי רבי יוחנן): "אפילו אחד מהן גוי ואפילו אחד מהן בעל" (נד ע"ד). בבבלי יש תוספת אופיינית למציאות בבבל: "איש ושתי נשיו פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין" (שם)⁷בבבל נטו יותר לריבוי נשים. ראו בבלי, יבמות סה ע"א, וראו שרמר, זכר ונקבה, עמ' 219-183. אם יחננו החונן לאדם דעת נעסוק בכך במבוא למסכת קידושין. . בירושלמי אף מובאים סיפורים על חכמים שפדו מעשר שני על פי סוחרים מומחים, או על פי סוחרים בתחומים אחרים שאינם בקיאים בערך הפֵרות (נד ע"ד). פדיון מעשר שני הוא כפדיון נטע רבעי, ונרחיב בכך מעט להלן פ"ה מ"ב.

כגון היין שקסס – כך ברוב הנוסחאות העיקריות ובראשונים, וכן בערוך ערך "קסס" (כרך ז, עמ' 148). בעל מלאכת שלמה מעיר: "שקרס... גרסא אחרת במתניתין שקסס... וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים". בירושלמי מובא: "רבי שמואל בר רב יצחק היה לו יין קוסס" (פסחים פ"ב ה"ז, כט ע"ג, וכן בשרידי הירושלמי שפרסם גינצבורג, עמ' 106), והוא מיוונית, ומשמעו שהיין עומד להחמיץ. יין מעין זה יש להעריכו במיוחד, ופירות שהירקיבו – אף אלו טעונים הערכה מיוחדת, שלא כפֵרות רגילים שבהם די בהערכתו של יחיד, ומעות שהחלידו – למילה זו יש נוסחאות רבות. בספרי ראשונים: שהחליאו, והרמב"ם מפרש: "ומעות שהחליאו, העלו חלודה ונתקלקלה צורתן, כמו החלידו". בתוספתא הנוסח: "היו לו פֵרות מרקיבין ומעות מחלידין" (פ"ג ה"ו). בעל הבית בא להחליף את המעות שהצטברו אצלו לכסף גדול, לדינרי כסף, ומעות שהחלידו יש להעריכן על פי שלושה, שהרי הן בבחינת פֵרות שאין דמיהם ידועים.

כיום יש לכסף ערך קבוע, ואת כל הפֵרות מעריכים לפי שוויים בכסף המהווה עוגן לתמחור. לא כן בתקופה הקדומה. לכספים היו מחירים שונים שנבעו מהערכת כמות חומר הגלם שבתוכם או ממעמדם בשוק. את עסקי המקדש העדיפו לבצע בשקל צורי שנחשב למטבע אמין, אבל מעבר לכך היה זוז זול וזוז יקר (בבלי, קידושין יב ע"ב). כל זאת בנוסף לחשש מכסף מזויף (כגון בבלי, בבא קמא צט ע"ב). על כן גם כאן מעות שהחלידו איבדו מערכן, ונדרש מומחה להעריך את דמיהן.