ר"ש משאנץ על משנה מקואות · פרק 6 · משנה 7

עירוב מקוואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם א"נ בזה כ' ובזה עשרים ומתערבין המים דרך חריץ או נקב שיעורן לצרף המקוואות ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ואחד ארבעים סאה:

כשפופרת הנוד. קנה שנותנין בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעביה וכחללה של שפופרת דהיינו כב' אצבעות חוזרות למקומן מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל דלעיל בסוף פרק ד' אבל בית שמאי אומרים עד שיפחות רובה ובסוף פ"ק דיבמות (דף טו.) מייתי לה ושם פירשתי דלא תיקשי הא דקיימא לן בפ"ב דגיטין (דף טז.) טופח להטפיח חיבור והכא בעי כשפופרת הנוד ובמסכת טהרות נמי פירשתיה בסוף פ' ח':

כל שיעמוד. בין עפר בין צרורות בין יבחושין אדומין אם עומדין בנקב ממעטין שיעורו:

מבריית המים. כגון יבחושין אדומים בפ"ב דזבחים (דף כב.):

תניא בתוספתא (שם) שתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא: פי' ולא מארבע בטפח משום דאמרינן (מנחות דף מא:) דטפח ארבע בגודל שית בזוטרתי חמש באצבע והשתא באצבע היא הבינוני: ושיעורו מדברי סופרים כלומר הלכה למשה מסיני כדאמר בפ"ק דעירובין (דף ד.) ובסוכה (דף ה:) ובפ' בתרא דיומא (דף פ.):