משנת ארץ ישראל על משנה מגילה · פרק 3 · משנה 3

המשנה דנה בבניינו של בית הכנסת שחרב, וקובעת שאף בו אין משתמשים לדברים שאסור לעשותם בבית כנסת קיים. משנתנו היא מעין המשך למשנה הקודמת המסתיימת בדברי רבי יהודה, ומשנתנו פותחת: "ועוד אמר רבי יהודה". אולם משנתנו מבוססת על הלכות בית הכנסת הערוכות בתוספתא⁵¹⁶ומצויה תוך שינויי לשון וסדר הדברים בירו', עא ע"ד ובבבלי, כו ע"א. . בתוספתא אמור: "בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, לא יכנס בהן בחמה מפני החמה, ובצנה מפני הצנה, ובגשמים מפני הגשמים, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ישנין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין ניאותין בהן, אבל קורין ושונין ודורשין בהן, הספד של רבים יוספד בהן" (פ"ב הי"ח). על יסוד הלכות אלו אמור במשנתנו שבית כנסת שחרב אין מספידים בתוכו, ואין עושים בו מעשים שאסור לעשותם בבית כנסת קיים, כגון "אין עושין אותו קפנדריא". יש לשמור על קדושת בית הכנסת אף "כשהן שוממין", ואף אין לתלוש את העשבים שעלו "מפני עגמת נפש".

[ו]עוד אמר רבי יהודה – אין זו צורה רווחת, אולם היא מצויה במשנה ובתוספתא חמש עשרה פעם, מהן שבע פעמים בשם רבי יהודה⁵¹⁷מלבד המשנה שלפנינו מוזכרת צורה זו בשם רבי יהודה בשבת פי"ט מ"א; עירובין פ"ב מ"ה; שם פ"ג מ"ח; פסחים פ"א מ"ה; יומא פ"ו מ"א; תוס', יומא פ"ג ה"ו. .

בית הכנסת שחרב – אף על פי שחרב, אין מספידים לתוכו – לא הספד יחיד ולא הספד של רבים. כך נראה פשוטה של המשנה⁵¹⁸יש מרבותינו הראשונים שביקשו לומר שהספד של רבים נעשה בבית כנסת שחרב, שהרי מספידים הספד של רבים בבית כנסת קיים (המאירי ואחרים). אולם ההדגשה במשנה היא שאין משתמשים כלל בבית כנסת שחרב. המשנה אינה מונה את הדברים האחרים שמנתה הברייתא שנעשים בבית כנסת, כי הדברים האחרים, כגון כניסה מפני החמה או מפני הגשמים, אי אפשר לעשותם בבית כנסת שחרב. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1163. , שכן רבי יהודה מבקש לומר שמן הראוי להשאיר את בית הכנסת שומם "מפני עגמת נפש", ואין לעשות בו כל שימוש, ואין מפשילים לתוכו חבלים – אין גודלים בו חבלים. גדילת חבלים מצריכה שטח רחב, ושטח בית הכנסת מתאים לעבודה זו, ואין פורסים לתוכו מצודות – רשתות כדי לצוד חיה ועוף. ציד, במיוחד ציד עופות, נזכר פעמים רבות בהלכה ובאגדה, ונראה כי היה נפוץ למדי⁵¹⁹משנה, ביצה פ"ג מ"א-מ"ב; מועד קטן פ"ב מ"ה; בבלי, חולין סג ע"ב; בראשית רבה, פי"ט יא, עמ' 181, ועוד מקומות רבים. . מצודות שימשו כמובן גם לדיג, שהיה ענף מרכזי באזור הכנרת ולאורך חופי הים התיכון⁵²⁰ספראי, הכלכלה, עמ' 164-163; נון, הדיג. , ואין שוטחים על גגו פרות – לייבשם. היישוב היה בנוי פעמים רבות בצפיפות, והיו משתמשים בכל שטח ומשטח פנוי, ואין עושין אותו קפנדריא – מעבר לקיצור הדרך⁵²¹מן הלטינית, compendiaria, שמשמעה קיצור דרך. . במקומות יישוב רבים היה בית הכנסת בנוי במרכז היישוב הצפוף, והמעבר דרך בית הכנסת היה בו כדי לקצר את הדרך. הלכה מעין זו אמורה גם לגבי הר הבית במשנת ברכות (פ"ט מ"ה), שנאמר והשמותי את מקדשכם (ויקרא כד לא) – אף כשהם חרבים ושוממים הרי הם מקדשכם.

עלו בו עשבים לא יתלוש – כדי להאכיל לבהמתו⁵²²וכפירושו של הבבלי (כט ע"א) על פי ברייתא. בברייתא נאמר: "אינו תולש ומאכיל אבל תולש ומניח". אולם מלשון התוספתא משמע שאין לתלוש עשבים לחלוטין: "אבל בחורבנן מניחין אותן ומגדלין בהן עשבים, מפני אגומת נפש" (פ"ב הי"ח). , מפני עגמות נפש – כדי שיצטערו על בית כנסת שחרב. בית הכנסת שחרב לא יהווה מקום לשימוש ולהנאה של היחיד או הציבור. מפרשים ראשונים ואחרונים פירשו: "כדי שתהיה עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו" (רש"י, כח ע"א). ודאי שהחכמים ראו כדבר ראוי ורצוי שיחזרו וישקמו את בית הכנסת, אך ספק אם המילים "עגמת נפש" המצויות גם בתוספתא למשנתנו (פ"ב הי"ח) כוללות אמנם את העידוד לשיקומו של בית הכנסת.

בית כנסת לא החל את קיומו כמקום מקודש, ופירושו של השם "בית כנסת" אינו הבית שבו מתכנסים אלא הבית של הציבור, או הבית של העדה, כשם שהמושג "כנסת ישראל" פירושו עדת ישראל, הציבור של ישראל. השם הארמי של בית הכנסת הוא "בי כנישתא" או "כנישתא", והוא התרגום של "קהל" ו"עדה" הנזכרים במקרא⁵²³במדבר טז ב; שמות יב ג ומקומות רבים נוספים. . כיוצא בו תרגום השבעים. הכינוי הנפוץ לבית הכנסת הוא גם התרגום המקובל למילים "קהל" ו"עדה"⁵²⁴שם ושם ומקומות רבים נוספים. . הקדושה של בית הכנסת היא ההתכנסות, הקריאה בתורה והתפילה בציבור. אולם בהמשך הימים קיבל בית עדה זה מעמד של קדושה, מעין "מקדש מעט" (בבלי, כט ע"א, על פי יחזקאל יא טז) ו"אתרה קדישה"⁵²⁵הכינוי "אתרה קדישה" לבית כנסת חוזר פעמים מספר בכתובות הארמיות של בתי הכנסת בתקופה העתיקה. ראו נוה, כתובות, מספרים 16, 26, 60, 64, 65, 66. כינוי בית הכנסת "אתרה קדישה" נשתקע גם בתפילת הקדיש ב"קדיש דרבנן": בכינוי "אתרא קדישא" לא התכוונו לארץ ישראל אלא לבית הכנסת. כינוי זה לבית הכנסת מצוי בתרגום יווני אף במספר ניכר של כתובות יווניות בבתי כנסת. ראו רוט-גרסון, כתובות, עמ' 10 (וראו בהערה 1 שם), 17.

העדות הקדומה ביותר לתפיסה של בית הכנסת כמקום מקודש היא שלוש המשניות א-ג בפרקנו. מכל שלוש המשניות עולה כי בית הכנסת הוא תחום מקודש שיש לנהוג בו כבוד אם מבקשים למכרו, ואף כשהוא חרב יש לנהוג בו כבמקדש ששמם.