משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · מבוא · מיקום 7

הסעודה החלה במשלוח הזמנות בכתב או בעל פה (איור 5). הזימון לסעודה נעשה בכללי טקס מוסדרים, ולרשימת המוזמנים נודעה חשיבות חברתית היררכית גדולה. על כן יובן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שאחד מהם הוזמן בטעות לסעודה וגורש בבושת פנים⁶⁰איכה רבה, פ"ד ג, עמ' 142; בבלי, גיטין נה ע"ב ועוד. . במדרשים כמה וכמה סיפורים המתארים את מפח הנפש של מי שלא הוזמן, או את השיקולים את מי להזמין⁶¹אסתר רבה, פ"ג ח; בראשית רבה, פ"ק ח, עמ' 1292; איכא רבה, פתיחתא י, עמ' 9; תנחומא בובר, בהעלותך ג, עמ' 46; מדרש תהילים, פכ"ה ט, עמ' 213 ועוד. . בהקשר לכך אנו שומעים על מנהגם של בני העילית מירושלים שלא היו באים לסעודה לפני שביררו מי הוזמן⁶²מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, משפטים כ, עמ' 322; בבלי, סנהדרין כג ע"א. , ומי שלא היה פנוי להזמנה סימן זאת בכך שהפך את שרוול בגדו⁶³איכה רבה, פ"ד ב, עמ' 141, והשוו שם, פ"ד ד, עמ' 143, ואיננו בנוסח שפרסם בובר. . הזמנות לסעודה ברשימה שהייתה בידי שמשו של בעל הבית מצויות בפפירוסים ממצרים מן המאה השנייה למניינם⁶⁴ראו למשל פפירוסי אוקסירינכוס א, 111-110. .

ההזמנה הייתה בדרך כלל לשעה מוגדרת⁶⁵כגון ירו', סנהדרין פ"ד ה"ט, כב ע"ג. , אבל במדרשים רבים מסופר על הזמנה של "המלך" ללא זמן מוגדר⁶⁶בבלי, שבת קנג ע"א; קהלת רבה, פ"ט ח; קהלת זוטא, פ"ט ח; מדרש משלי, טז יא; מסכת שמחות פ"ח ה"י, עמ' 156. . מעדויות מספר עולה שגם כאשר ההזמנה הייתה לזמן מוגדר לא באו כל המוזמנים כאחד. על בני ירושלים "נקיי הדעת", כלומר בני העילית הירושלמית, מסופר שבשלב מסוים פרסו וילון על פתח חדר האוכל, וזה היה הסימן שאסור למאחרים להיכנס לסעודה⁶⁷איכה רבה, פ"ד ב, עמ' 142; בבלי, סנהדרין כג ע"א, וראו ציטוט התוספתא להלן. .

סדר הסעודה מפורט בתוספתא: "כיצד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן, נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס"⁶⁸תוס', פ"ד ה"ח; ירו', פ"ו ה"ו, י ע"ד; בבלי, מג ע"א. התוספתא מהלכת בשיטה התנאית שבירכו על כל פריט מזון; מאוחר יותר נהגו לברך על המזון העיקרי בלבד, וראו פירושנו להלן, פ"ו מ"ד. . גם במקור זה יש התייחסות ברורה לשאלת הפתיחה של הסעודה. השלבים הראשונים הם בלתי פורמליים, ובשלב מסוים הסעודה וההסבה מתחילות.

כאמור, כל אכילה החלה בנטילת ידיים או לפחות בנטילת יד אחת, ולא נרחיב כאן בסדרי נטילת ידיים וזמנם. נעסוק בכך בהרחבת מה בפירושנו לפרק ח (בסוף משנה ב).

לפי התוספתא ומקורות נוספים עולה שהסעודה החלה בסדרת "פרפראות", כלומר מעין מתאבנים, ירקות או ממתקים כאורז מעורב בדבש המכונה "עדנים"⁶⁹ראו פירושנו לפ"ו מ"א. . כן נזכרים אגוזים ותמרים שעמם מכניסים גם תורמוס, להוסיף מעט מרירות ולעורר את התיאבון⁷⁰תנחומא בובר, במדבר כז, עמ' 21; תנחומא, שם, כב. לאכילת פרפראות סתם ראו עוד בבלי, סוכה כז ע"א. . הפרפראות נזכרות במקורות רבים, כך למשל במשנת שבת מדובר על רישום הפרפראות בכתב (פכ"ג מ"ב), וטבילת הירקות בסעודת פסח היא ביטוי לאכילתן של אותן פרפראות⁷¹ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ג. . זה הרקע להלכה אחרת: "היו יושבים כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלם"⁷²להלן, פ"ו מ"ו. ; כפי שהסברנו "יושבים" או "יושבים לאכול" הוא המינוח לישיבה שלפני ההסבה, אז כל אחד נחשב לעצמו, ומשהסבו הפכו לחבורה מלוכדת.

מקורו של המונח "פרפרת" אינו ודאִי. היו שסברו שהמילה באה מ"פריפריה" ביוונית, שמשמעה הדברים שמסביב, כמו "פרפראות (פרפריות) לחכמה"⁷³וסרשטיין, פרפראות; משנה, אבות פ"ג מי"ח; אבות דרבי נתן, נו"א כז, עמ' 84. . "לפרפר" משמעו גם לרסק או לפזר חומר מרוסק על מזון אחר (תוס', שבת פי"ב הי"ד; בבלי, ביצה יז ע"ב), ואולי זו הכוונה, שהפרפראות הן כתוספת למאכל העיקרי.

גם נוהג החרוסת מתבאר מתוך הנוהג ההלניסטי. אתינאיוס מספר על "מחלוקת" האם להגיש מעדנים ממותקים (תרגמטנה) בסוף הירקות או בסוף הסעודה (אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, ב 49; ב 59), וחכמים פסקו שהחרוסת המתוקה תבוא בסוף הירקות, ולאחר סעודת הפסח אסרו אכילת מעדנים וממתקים.

לאחר הפרפראות הוגשו המאכלים העיקריים. בדרך כלל החלה הסעודה ביין, ובסעודות שבשבתות ובמועדים בקידוש על היין. במסגרת הסעודה הוגש לחם, אך עמו היו מאכלים רבים שמהם הוגשו כנראה מנות קטנות. על כמות המנות ניתן ללמוד מהרכב הכלים שנמצא במחסן הכלים שליד חדר האוכל הציבורי בקומראן. לא נעסוק כאן בפרטי חדר האוכל והמחסן; לענייננו נסתפק בציון הנתון שהיו שם פחות מ-20 כדים למים, אך יותר משש מאות קעריות קטנות. אפילו אם לכל שולחן, או קבוצת אוכלים, היה רק כד אחד, ובמחסן היו קעריות רזרביות רבות, הרי שמספר הקעריות הרב מעיד על מנות רבות (איור 6).

הסעודה הסתיימה בברכת המזון עם כוס יין של ברכה, וכבר הזכרנו מרכיבים אלו.

הסעודה החגיגית הרומית והארץ-ישראלית נערכה בהסבה. הסועדים הסבו על ספות; ההסבה היא תנוחת ביניים בין שכיבה לישיבה: הסועד משעין את גבו על כרים או על אחת מידיו. בצורה הקלסית היו שלוש מיטות הסבה ועל כל אחת ישב סועד, שניים או לכל היותר שלושה סועדים. המשרתים שהגישו את האוכל (השמש שנזכר לעיל) עמדו סביב הסועדים. המיטות ניצבו בצורת האות חי"ת ובמרכז היה שולחן קטן. עליו ניצבו קערות קטנות או קערה גדולה ובה מזון מרכזי, וכל אחד מהסועדים נטל ממנו בידיו ואכל. הסעודה לא הצטיינה בניקיון: את הפירורים זרקו או ירקו, והאכילה הייתה בידיים. בחברה הרומית מקובל היה שמסביב למסובים ישבו העבדים והם קיבלו את שיירי האוכל שנזרקו. אין לכך הד במקורותינו ואולי לא היה נוהג מבזה זה קיים, או שמא רק במקרה לא נזכר במקורות חז"ל. בספרות חז"ל נזכר אמנם השמש או העבד המשתתף באכילה אך לא בסעודה ובהסבה, אך לא זריקת פירורים ושיריים. על רקע זה באות ההלכות על ניקיון חדר הסעודה⁷⁴ראו פירושנו להלן, פ"ח מ"ב; שבת פכ"א מ"ו. . נטילת הידיים בסוף הסעודה התפתחה מתוך תחושת הצורך בניקיון הידיים, אך הפכה למעמד דתי כשלעצמו. המידע על צורת הסעודה שאוב בעיקר מציורי קיר או פסיפסים רומיים שכמה מהם הצגנו לעיל⁷⁵ספרות המחקר הרומית על ה"סימפוזיון" עשירה ביותר. ראו למשל סלטר, סעודה; סלטר, סעודות; פנטר, סעודה; דניס, סעודה; דונבבין, סעודה. .

מן המקורות עולה שבדרך כלל אין האישה מצויה בסעודה (איור 7), וגם אין היא משמשת כשמש, אפילו בביתה. אבל לעתים נדירות היא משתתפת בסעודות משפחתיות גדולות ובסעודות החבורה⁷⁶ראו גם אוצר הגאונים, סוכה נב ע"א, עמ' 69. הנוהג בתקופת הגאונים אינו מוכיח דבר על תקופת המקרא, אך מצטרף לעדויות שהעלינו. ראו בהערה הבאה. . במיוחד נזכרת השתתפותה של האישה, הבת או הכלה בסעודת הפסח. נראה, אפוא, שלא היה זה איסור הלכתי, אלא נוהג חברתי שהיה מקובל גם בחברה ההלניסטית⁷⁷ראו פירושנו להלן, פ"ז מ"ב. . רק מאוחר יותר, בספרות המעשים לבני ארץ ישראל, עולה הלכה מפורשת בעניין: "מהו שיכנסו בני אדם לבית המשתה או לגמילות חסדים ויאכלו בסעודה האנשים עם הנשים מעורבבין? כך המעשה: אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן, והאנשים בפני עצמן מותרין. על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים, וכן בחילוק המנות והפרפריות. אבל אסורים הן בסעודה בזמן שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים. שאסור לו לאדם להתערבב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואחות אשתו, על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה"⁷⁸לוין, ספר המעשים, עמ' 97; ניומן, מעשים, מעשה כ, עמ' 122-121. ספרות המעשים היא ספרות הפסק של בני ארץ ישראל בשלהי התקופה הביזנטית ובתקופה הערבית הקדומה. .