משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · פרק 7 · משנה 1

המשניות הקודמות עסקו בברכת המזון, כאילו הייתה זו תפילה או ברכה של יחיד. ממשנתנו מתברר שלדעתם של חז"ל ברכת המזון היא בראש ובראשונה מעשה של ציבור. חבורת הסועדים צריכה לברך יחדיו. יש מעמד של "זימון", כלומר של הזמנת הסועדים לברך, ולזימון זה נוסחאות ברורות וטקסיות. לא נקבע על אילו מברכות המזון חלה חובת הזימון, האם רק על ברכת המזון המלאה (של שלוש או ארבע ברכות) או על כל ברכה אחרונה שהיא. באופן טבעי חובת הזימון חלה על החבורה הסועדת, וזו מברכת ברכת מזון ארוכה בסוף הסעודה. קשה לדעת האם ברכת המזון החלה כמעמד ציבורי ובשלב שני הפכה גם לחובת היחיד, או ההפך, צמחה כחובת יחיד ורק בשלב שני נקבע שבציבור יש לזמן. קריאת שמע, התפילה ובעיקר תפילת מוסף התפתחו לפי המודל הראשון ותקיעת שופר לפי המודל השני¹ראו המבוא למסכת זו ולמסכת ראש השנה. , אך אין בידינו עדויות על התפתחות ברכת המזון והזימון שתאפשרנה לקבוע את סדרו של התהליך.

שלשה שאכלו כאחת – המינימום לזימון הוא בשלושה. שלושה הוא החבר המינימלי, וגם לימוד ציבורי הוא לימוד בשלושה²ראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"א. . ייתכן שהכוונה הייתה שאחד יזמן ושניים יענו, ולפיכך נקבע המניין של שלושה, ברם דומה שלמספר שלושה משמעות רחבה יותר של ציבור קטן. הסעודה היוונית-רומית, אשר היוותה את המודל לסעודת האמידים המשתקפת בהלכות חז"ל, נערכה בטרקלין. בטרקלין יש שולחן הגשה ושלוש מיטות משלושת צדדיו. כל מיטה משרתת באופן רגיל אדם אחד, אך יכולים להצטופף עליה שלושה אנשים (איור 25 חדר הסבה). אם כן, שלושה הוא המינימום של קבוצה-חבורה, ועשרה היא סעודה ברמה גבוהה יותר מזו שבטרקלין. יש להניח, אפוא, שצורתו של חדר ההסבה (הטרקלין) ומספר המזמנים מייצגים אותה מציאות חברתית. האחד (צורת החדר) והאחר (צורת הזימון) משפיעים הדדית זה על זה. קשה להתעלם מהזיקה שבין ההלכה המדברת על שלושה משתתפים לבין המיטה המכילה שלושה סועדים או שלוש מיטות שעל כל אחת סועד אחד.

חייבין לזמין – הניסוח בולט בחריפותו, ומשתלב בניסוחים של משנה ד שאסור לחבורה להתחלק שכן הדבר עלול לפגום ביכולת הזימון. אחת הדעות בתלמוד הירושלמי היא שניסוח זה שונה מהניסוח של משנה ד ("אין רשאין לחלק" – ירו', יא ע"א). הניסוח אמנם שונה, אך המגמה היא אותה מגמה. מסקנת התלמוד היא שמי ששנה זו לא שנה זו, אבל ההבדל סגנוני בלבד, כלומר אין זו מחלוקת אלא עריכות שונות. לפי פשוטם של דברים, וכנראה כך ראה זו גם הבבלי (מה ע"א), המשנה אחידה, וחובת הזימון היא חובה לכל דבר, והסגנון השונה בא להדגיש את המיוחד שבכל משנה.

המינוח כאחת אינו נהיר, והירושלמי התחבט בו. באופן כללי מדובר על סעודה משותפת ולא על שלושה שנפגשו במקרה יחדיו. בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת בהבנת המשנה: האם יש להבין ששלושה חייבים בזימון ושניים רשאים לזמן, או שלשניים אסור לזמן (מה ע"א). המחלוקת נובעת מהניסוח המיוחד "חייבין לזמן"; בדרך כלל הייתה המשנה מנסחת זאת "מזמנים". עם זאת, בהבנה הפשוטה זימון הוא בשלושה, ושניים מברכים כל אחד לעצמו. משמעות הזימון כאן אינה רק אמירת נוסח ההזמנה, אלא גם הברכה המשותפת שבה האחד מוציא את הרבים ידי חובה, כמו שליח ציבור בתפילה.

אכל דמיי – רשימה זו חוזרת במקורות מספר³משנה, פסחים פ"ב מ"ה; עירובין פ"ג מ"ב; שבת פי"ח מ"א, וראו פירושנו למשניות אלו. והיא כוללת את כל הסוגים ההלכתיים ששימושם בעייתי. דמאי הם פרות שלא ברור אם הופרשו מהם מעשרות. רוב עמי הארץ, אף שהפרישו בדרך כלל תרומה, נחשדו באי הפרשת מעשרות. מכיוון שהם היו רוב האוכלוסייה נחשבו סתם פרות לדמאי, והפרישו מהם מעשרות מספק. מכיוון שמעמדם היה מסופק נחלקו אבות עולם, בית שמאי ובית הלל, אם מותר לחלקם לעניים (בבלי, לה ע"ב; סוכה לו ע"ב), אף שיש ספק אם יקפידו על הפרשת מעשרות מדמאי. מכל מקום, אף שהדמאי חייב במעשרות הכירו חכמים בכך שחיובו בא מספק, ומי שלא הפריש מעשרות לא עבר על דבר תורה, ולכן ניתן לצאת ידי חובה במצת דמאי אף שמן הדין היא חייבת במעשרות⁴התלמוד הבבלי פירש בדרך שונה, שהמצה ראויה לאכילה לעניים; אמנם מותר לתת דמאי לעניים, ברם הם חייבים בהפרשת מעשרות, וראו בהרחבה בפירושנו לסוכה שם. על כן נראה שהבבלי במקורו התכוון להסבר שהבאנו והביא את המשנה שמאכילין לעניים דמאי כדי להראות שחכמים מאפשרים לקיים מצוות בפרות דמאי, ובמקרה זה מדובר במצוות צדקה, וכך הם כאילו מתעלמים לשעה מחובת הפרשת המעשרות. חכמים לא ויתרו על חובת הפרשת מעשרות מדמאי, אך לא כרכו אותה במצוות מעשרות. למדיניות החברתית ראו בהרחבת מה בפירושנו לסוכה. ראשונים פירשו ש"יוצאין" משמע רק בדיעבד, אך לא לכתחילה (תוספות הרא"ש, ר"ש משאנץ ועוד). ברם במשנתנו ההלכה בדבר דמאי משובצת יחד עם סוגי דגנים שבוודאי יוצאים בהם לכתחילה. הבבלי מסביר עוד שבשעת הדחק סומכים על כך שרוב עמי הארץ מעשרים; המאירי מסביר שלעניין צדקה מקלים באיסור דרבנן. אך מכל הסוגיות בנושא עמי הארץ ברור שאלו לא עישרו, והם היו רוב האוכלוסייה. מהמשנה שם לא ברור האם לדעת בית שמאי אסור לתת לעניים דמאי, או שמא רק צריך להשתדל להימנע מכך. ברם, מהבבלי סוכה שם משמע שבית שמאי אוסרים לחלק דמאי לעניים עמי הארץ. משנת דמאי מדברת אפוא בחברים, ואז היא לדעת הכול, או גם בעניים עמי הארץ, ואז היא לדעת בית הלל בלבד, וראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ה. .

הבבלי למשנתנו (מז ע"א; עירובין לא ע"א) ובמקבילות שואל: הרי אסור לאכול דמאי, "הא לא חזי ליה? כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני, וחזי ליה. דתנן (דמאי פ"ג מ"א): מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי". אם כן, אסור לאכול דמאי ולכן גם כאן בעצם אין לזמן על דמאי, אלא שיש אפשרות שיוכל לאכול דמאי אם הוא עני, או אם יפקיר את נכסיו ויהיה עני. הראיה היא מאותה משנה האומרת שמותר להאכיל דמאי את העניים, וכפי שהסביר הבבלי את המשנה⁵משנה, דמאי פ"ג מ"א; להסברתה ראו ההערה הקודמת. .

נפתח את עיוננו במשנת דמאי. המחלוקת שם היא כיצד מחלקים צדקה. הבעיה היא שחלק מהתורמים אינם מעשרים (ופרותיהם דמאי), וגם חלק מהעניים אינם אוכלים אוכל שאינו מעושר, והשאלה היא האם לתת אותם לעניים שאינם מעשרים. ברם, המחלוקת שם אינה האם הפרות חייבים במעשר או לא; אדרבה, אין ספק שהם חייבים במעשר. השאלה היא רק האם על גבאי הצדקה מוטלת החובה לדאוג לכך, או שהם רשאים להתעלם מהשאלה, לחלק לעניים את הפרות ולהעביר את האחריות על הפרשת המעשרות לידי העניים, אף שברור שהם עמי הארץ וספק רב אם יעשרו. הוא הדין באכסניה, שהוא המונח הרומי למס שהוטל על הציבור לספק אוכל לחיילי הצבא הרומי העוברים ביישוב. אם כן, לדעת הכול עניים חייבים בדמאי.

ההיתר לצאת ידי חובה במצת דמאי, או לערב בדמאי, נובע לדעתנו מסיבה אחרת. רוב הציבור לא הפריש מעשרות, וממילא פרותיו הם דמאי. לו נקבע שמצת דמאי פסולה או שעירוב בדמאי אינו עירוב – היה רוב הציבור מנוע למעשה מלקיים את המצוות. עמי הארץ לא היו עבריינים ללא תקנה, אלא זלזלו במעט מצוות. הם שמרו על מצוות מצה, אף שלא הפרישו דמאי. איסור להשתמש בדמאי לצורכי מצווה היה מאלץ אותם או לחדול מלהיות עמי הארץ או שלא לקיים מצוות מצה. בחצר המשותפת עירבו בדמאי משום שאלו היו המזונות של רוב הציבור; איסור על השימוש בדמאי לא היה מאפשר לחברים לערב במשותף עם עמי הארץ, ובפועל לא היה אפשר לבצע כלל עירוב משותף של חצרות או מבואות. הוא הדין במשנתנו, אלא שכאן המצב קיצוני עוד יותר. אם אין מברכים על דמאי הרי שעמי הארץ לא היו מברכים, וברכת המזון הייתה הופכת למאפיין של קבוצת עילית קטנה. על כן אין כאן מחלוקת בין התנאים (בית שמאי ובית הלל) אלא מדיניות של התגמשות על מנת שלא להוציא מכלל שומרי המצוות את רוב הציבור.

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו – המעשר הראשון ניתן ללוי והוא שייך לו, לאחר שהפריש ממנו מעשר (מעשר מן המעשר) לכוהן. אותו מעשר מן המעשר (תרומת המעשר) הוא קודש, ורק כוהן רשאי לאכלו בטהרה. את המעשר, לעומת זאת, כל אחד רשאי לאכול. אם ישראל אוכל מעשר הוא גוזל את הלוי, אך אין הוא אוכל מזון אסור. לעומת זאת האוכל תרומה אמנם גוזל את הכוהנים, אך בעיקר הוא עובר על דין תורה ואוכל מזון אסור.

ומעשר שני והקדש שניפדו – מעשר שני והקדש שנפדו הם חולין לכל דבר. הבבלי שואל: הרי המשפט מיותר, ומוצא בכל מילה חידוש (מז ע"ב). ברם אין צורך בדיון זה. המילים אכן מיותרות והן באות רק בגלל הסיפא, וכדי לנגד בינן לבינה. זאת ועוד. הרשימה דמאי, מעשר ראשון וכו' היא רשימה קבועה למדי, ואין צורך לחפש בכל אחד מהם חידוש⁶ראו משנה, שבת פי"ח מ"א. . ההלכות שהבבלי מסיק מן המשנה הן הלכות מאוששות אך אינן בהכרח פשוטה של המשנה, ואינן עולות מדברי המשנה.

השמש שאכל כזית – השמש אינו מסב עם החבורה אלא מגיש למשתתפים, אך אוכל מעט. לפי ההלכה הוא נחשב למשתתף. כך גם בחבורת קרבן הפסח (משנה, פסחים פ"ז מי"ג), והכותי מזמנין עליהן – הירושלמי (יא ע"ב; מדרש שמואל פי"ג, עמ' 25) שואל: הרי הכותי נחשב ל"ספק" (לפי משנת קידושין פ"ד מ"ג), ועונה שמשנתנו תלויה בשאלה האם "כותי כגוי" ואין מזמנים עליו, או שכותי כ"ישראל לכל דבר" ומזמנים עליו ללא עוררין. כפי שנראה בנספח למסכת, לעניין זה ברור היה לחכמים שהכותי כיהודי, ותעיד על כך המשנה הקובעת שעונים אחריו "אמן" אם שמעו את כל הברכה (להלן, פ"ח מ"ח). בנספח לפירושנו למסכת ברכות נרחיב בכך ונראה שההגדרה "כותי כגוי" נאמרה לעניין מצומצם בלבד, ואין להרחיבה על דין זימון⁷הבבלי (מז ע"ב) שואל מדוע אין הכותי נחשב לפחות לעם הארץ, ומתרץ "בכותי חבר". אם כן ברור לתלמוד שכותי כיהודי. המונח "כותי חבר" הוא בבלי בלבד, וייזכר בנספח למסכת. (איור 26).

אבל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שיני והקדש שלא ניפדו השמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהן – כל אלה הם בניגוד לרישא.